מאגר סיפורי מורשת

סבתא מרים השתתפה בתכנית הקשר הרב עם נכדתה שרה יצחקי בבית ספר "אור חיה" חב"ד אשקלון.

סבתא מספרת,

שמי מרים יצחקי נולדתי בטבריה בשנת 1950  להוריי משפחת גוטמן.

הוריי

אמי נולדה למשפחה אמידה בסלובקיה. לסבי מצד אמי היה בברטיסלבה (פרשבורג), בית מסחר גדול למכונות תפירה ולאופניים.

בתמונה: הדגמת רקמה ותפירה בבית המסחר של סבי זאב וולף וילהלם כהן הי"ד, בברטיסלבה.

אמי הייתה התשיעית במשפחה עם עשרה ילדים. אחרי שהיו במחנות באושוויץ ובברגן בלזן ניצלו רק שתי אחיות ואח. בכפר קטן בסלובקיה ליד ברטיסלבה הייתה לסבי מצד אבי חנות כפרית, ממנה התפרנסו בקושי. לאחר השחרור ממחנות ההשמדה הורי קיבלו את הידיעה המרה שהוריהם נספו.

קבוצה של פליטי שואה לעלייה עם "בני-עקיבא"

אמי החליטה לעלות לארץ ישראל בהזדמנות הראשונה, והצטרפה לקבוצה של צעירים דתיים. בפלדפינג שבגרמניה, התארגנה קבוצה של פליטי שואה לעלייה עם "בני-עקיבא". בקבוצה זו הכירה אמי ז"ל את אבי ז"ל. הוריי תכננו להינשא כאשר יגיעו לארץ.

העלייה הבלתי לגאלית

בשנת 1946 הם הגיעו באניית המעפילים "יגור" לחיפה. הבריטים תפסו אותם ושלחו אותם למחנה מעצר בקפריסין. כאשר אמי ואבי ראו את מחנה המעצר וגדרות התיל, הם חששו שהבריטים, יתנהגו באכזריות כמו הנאצים ימ"ש. והם החליטו להתחתן במחנה. זו הייתה החתונה הראשונה שהתקיימה בין העולים בעלייה הבלתי לגאלית, שהתקיימה בקפריסין.

אולם, הבריטים רצו להפגין יחסי ציבור טובים לעולם, וכדי להראות שהם נותנים למגורשים תנאים טובים, הם שלחו ארגז מלא בקבוקי יין לזוג הצעיר לחתונה. הם רצו גם לצלם את האירוע ולהפיץ את התמונות החוצה. אולם, הצעירים מתנועות הנוער, שהיו במחנה המעצר, שפכו את בקבוקי היין (זה יין נסך של גויים), ולא אפשרו לבריטים לצלם את האירוע.

לאחר כארבעה חודשים במחנה המעצר בקפריסין, הבריטים הרשו להוריי לעלות לארץ ישראל.

בתמונה: ברכות שקיבלו הורי לחתונתם, ממגורשי אניית "יגור" בקפריסין

העלייה וההתיישבות בארץ

הוריי הגיעו לארץ, והתיישבו במושב הזורעים שעל יד טבריה. שם נולדנו אחי: זאב בשנת 1947 ואני (1950).

בתמונה: הורי במושב "הזורעים" עם אחי

כאשר הייתי בת חצי שנה, הורי עברו לגור בירושלים בבניין ערבי, שדייריו הערבים עזבו אותו במלחמת השחרור, ברחוב עמק רפאים 55. בתחילה גרנו ארבעתנו בחדר אחד, בתוך דירה של ארבעה חדרים, גרנו שלוש משפחות. השירותים והמטבח היו משותפים לשלושת המשפחות. המשפחה שלנו לא השתמשה במטבח כי המשפחות השותפות לדירה היו חילוניות. המיטות שלנו והשולחן היו מתקפלים. במהלך היום המיטות היו מקופלות והשולחן פתוח, ובלילה המיטות נפתחו. אלה היו מיטות ברזל שהוריי קיבלו מהסוכנות היהודית.

כאשר הייתי בת ארבע, התפנתה בבניין דירה של שניים וחצי חדרים. עברנו לגור שם. זה היה שיפור עצום. לגור בדירה עם שירותים ומקלחת, שהם רק שלנו. וגם מטבח משלהם. כל המשפחות בבניין שלנו וגם בבניינים הסמוכים היו חילוניים והורינו אסרו עלינו לשחק איתם, כי חששו מהשפעה שלילית.

שנות ילדותי ונעורי בירושלים

למדתי בבית הספר ממ"ד לבנות ע"ש "יהודה הלוי" (ברחוב רחל אימנו). החברות שלי מהכיתה גרו בשכונת "קטמון" הישנה. כשרצינו להיפגש אחר הצהריים, תכננו ותאמנו מראש (לא היה לנו טלפון כאשר גרנו ברחוב עמק רפאים).

בגיל 12 הזמנתי את כל בנות הכתה אלי הביתה למסיבת בת מצווה. את הכיבוד הכינו הורי. אני זוכרת, שהייתה אוירה נעימה. שרנו ושיחקנו במשחקי חברה.

 אני – בחגגית בת מצווה

כיום, רחוב עמק רפאים הוא רחוב מאד יפה עם חנויות, מסעדות ובתי קפה. כשאנחנו גרנו שם היו בו חנויות מעטות: מכולת, ירקן, קיוסק וגלנטריה (מוצרי עזר לתפירה, כפתורים גרביים וכד').

כאשר הייתי בת 13, עברנו לגור בקריית משה. זו שכונה דתית בירושלים. שם כבר היו לי הרבה חברות דתיות בנות גילי. בכל יום שלישי ושבת הלכנו ביחד לסניף בני עקיבא שברחוב חזנוביץ' בשכונת "גאולה".

למדתי בבי"ס תיכון "מעלה". והדרכתי בתקופה זו ב"בני עקיבא" כשלוש שנים. זכיתי להיות בכתה יא' כאשר שוחררה ירושלים העתיקה, במלחמת ששת הימים.

בשנה שלפני מלחמת ששת הימים, נהגנו לטייל בשבתות בירושלים בקבוצה של 10-15 חברה מהשבט שלנו ב"בני עקיבא" לטיולים, שקראנו להם "דגדוג גבולות". התקרבנו ככל שיכולנו לעיר העתיקה ולשטחים, שהיו באותו זמן  תחת השלטון הירדני. פעם נכנסנו בטעות לשטח שהיה בידי האו"ם, בארמון הנציב ונעצרנו על ידי אנשי האו"ם, שרק אחרי תחנונים הצלחנו לשכנע אותם, שנכנסנו בטעות. והם הסכימו לשחרר אותנו.

בתקופה, שלפני פרוץ המלחמה, כל מדינות ערב איימו למחוק את מדינת ישראל, ולציבור היו חששות כבדים. באותה תקופה, כמעט כל הגברים, ביניהם גם אבי ז"ל, היו מגויסים לצבא. חברותי ואני התנדבנו לחלק את דברי הדואר בשכונות ירושלים, כי גם הדוורים היו מגויסים. לאחר סיום בי"ס תיכון, הייתי קומונרית (מרכזת) סניף בני עקיבא ברמת גן במשך שנתיים.

לאחר מכן הכרתי את בעלי בבית הספר לרפואה. הקמנו משפחה וב"ה יש לנו ששה ילדים נשואים, נכדים ונינים  – כן ירבו!

הזוית האישית

שרה: בזכות הקשר הרב דורי ובזכות כל הטיולים בירושלים בחופשות הקיץ עם סבא וסבתא שלי, הכרתי את השורשים של משפחתי מצד אבי, וזכיתי לחוויות מרגשות: "כי ליבנו לב אחד מעולם ועדי עד, כי עוד נמשכת השרשרת". (יעקב אורלנד בשיר "רד הלילה").