מאגר סיפורי מורשת

שמי טובה ורמוס, נולדתי בחיפה באוגוסט 1950, שנתיים לאחר קום המדינה.

למדתי ב"מעלה הכרמל", קרוב לגנים הבהאים. כשהייתי ילדה, הייתי ילדה מאוד מקובלת, כי הייתי ספורטאית ושיחקתי בעיקר עם הבנים, והם מאוד אהבו אותי. הייתה לי ילדות מאוד טובה, בזכות האישיות שלי, כי אני מאוד אהבתי לשחק עם ילדים בחוץ, ובזכות ההורים שלי. אמא שלי הייתה בן אדם מדהים, היא ניסתה להיות אופטימית גם לאחר המלחמה, ולא לדבר על השואה בכלל. בתקופה שלי לא סבלנו משנאת יהודים בארץ, להיפך, אנחנו גרנו עם הערבים בחיפה, הם שמרו עלי כשאימא שלי הלכה, והיו לנו יחסים טובים איתם.

כשהיתה לי יום הולדת, אמא שלי הייתה אופה לי עוגת קרמשניט, שזו הייתה עוגה במיוחד ליום הולדת, וחיכיתי ליום ההולדת כל השנה בשביל העוגה. חגגנו את יום ההולדת עם המשפחה המצומצמת בלבד(דור שני לשואה) ועם החברים, לא חגגנו כמו שחוגגים היום.

האוכל שהיה לפני שישים שנה, לא היה מאוד עשיר, ובגלל זה אמא שלי הכינה לי את האוכל כל יום. אני מאוד אהבתי את היום בשבוע שאמא שלי לא הכינה לנו בשר, וביום הזה היא הכינה לנו בלינצ'ס ממולאים גבינה וגזר חי, עם צימוקים ומיץ תפוזים.

פעם, לא היו מכוניות פרטיות כמעט בכלל, אז נאלצתי ללכת המון ברגל ולנסוע באוטובוס. שילמתי בכסף מזומן ובכרטיסיה שניקבו לי אותה. לא הייתה אפשרות אחרת לנוע, אז לא הייתה לי ולהורים שלי ברירה. לבית ספר הייתי הולכת ברגל, אבל זה כי הוא היה קרוב מאוד לבית שלי, המרחק היה 200 מטר, וכשהיה צלצול, הייתי שומעת אותו במטבח. לאחר הלימודים בבית הספר, הייתי הולכת לצופים, כי הייתי ראש הקבוצה, והיו לי חוגי ספורט כמו ריקוד וקפיצה לרוחק, ולקחתי גם שיעורי צרפתית. הייתי מבלה עם חברים המון. למשל, כשפסח יצא, היינו הולכים לאכול ביחד חומוס עם פיתה, והיו לנו חיי חברה מאוד עשירים, כי לא היו טלפונים.

היינו חוגגים את כל החגים ביחד בבית, אבא שלי היה איש מסורתי, הלך עם כיסוי ראש, והלך לבית כנסת בחגים. המצב הכלכלי בבית היה לא פשוט, אך אני לא הרגשתי בעיה כספית, כי ההורים שלי השתדלו למלא את צרכיי. אבל קיבלתי את הבגדים של אחותי ולא קנו לי חדשים.

המשפחה שלי הייתה ערך עליון בשבילי, עד היום, אני מלמדת את ילדיי ונכדי ומזכירה להם תמיד, שאין דבר יותר חשוב מהמשפחה. בילדות שלי, לכולם היו סבא וסבתא, הלוואי והייתי יכולה לספר על סבי וסבתי, אך לא היו לי מעולם סבא וסבתא משני הצדדים. כולם נרצחו בשואה. אבא שלי ואמא שלי, היו יותר מבוגרים מההורים של החברים שלי, כי לשניהם אלה היו נישואים שניים אחרי שאיבדו את המשפחה בשואה.

כשהייתה מלחמה, ההורים שלי היו בלחץ, הם פחדו שהשואה תחזור על עצמה. אני זוכרת את מלחמת ששת הימים, הייתי בת שבע עשרה, ב – 1967, ירדנו למקלט עם המשפחה כשהיו אזעקות, ואני זוכרת את השמחה של הניצחון והשירים ברדיו.

הבית שהיה בילדותי היה דירה בבניין, ולפני חודשיים, לקחתי את נכדיי לראות את ביתי הישן, שהיה לי בילדותי  וראינו שהשכונה הפכה לשכונה ערבית. בילדותי, היה לי חדר ביחד עם אחותי, היו עוד חדרים בבית אבל אני ואחותי לא רצינו להיפרד.

התחתנתי בגיל עשרים ושתיים, ושניתי את שם המשפחה שלי מגולדברג(הר זהב ביידיש) לורמוס. עברית היא לא שפת אמי, אמא שלי דיברה איתנו יידיש. למדתי עברית מהסביבה, והיום אני מורה ללשון ועברית. שמרתי על קשר עם שני חברי ילדות שלי, מבית הספר היסודי, ופגשתי גם חברים שלמדו איתי בכיתה ה'.

הזווית האישית

רותם: היה כיף מאוד לשמוע את סבתא מספרת על הילדות שלה, ואני מאחלת לסבתא הרבה בריאות ושמחה, ושתהנה מהחיים.