מאגר סיפורי מורשת

שמי ולדימיר סולקין, נולדתי בשנת 1937 באוקראינה (שבברית המועצות לשעבר) בעיר זפורוז'יה (Zaporozhzhie). לאבי קוראים שמואל סולקין והוא מבלארוס ושם אמי חנה סופוניצקי והיא מפולין. אני האח הגדול, ג'ניה. יבגניה היא האחות האמצעית שצעירה ממני בשלושה שנים, אחי האמצעי גנדי (גדליהו), שנולד במהלך המלחמה לאחר שעברנו לקזחסטן וצעיר ממני בחמש שנים ומיכאל האח הכי צעיר שנולד אחרי השואה בשנת 1946.

הפינוי לקזחסטן

בשנת 1941 (בזמן השואה) כשהייתי בערך בן 4, עשו פינוי אזרחים מהעיר בגלל שהנאצים התקרבו לעיר. הפינוי היה לכיוון מדינות אסיה של ברית המועצות. אני, אמי ואחותי הקטנה ג'ניה נסענו לקזחסטן וכאשר עברנו דרך העיר קראסנודר (עיר ברוסיה), טייס נאצי תקף את הרכבת שלנו שהייתה מלאה בנשים וילדים. בהתחלה הוא הטיל פצצה על הרכבת וזה גרם לכך שהרכבת נפגעה ונעצרה, הנאצי התחיל לירות על האנשים שניסו לברוח. אני שכבתי על רצפת הקרון שהייתה מכוסה בקש ואני זוכר את רשרוש הקש סביבי מהכדורים שהטייס ירה. אמי ברגעים ספורים קיבלה החלטה וזרקה אותי ואת אחותי ליד הרכבת ולאחר מכן גם היא קפצה והכניסה את כולנו מתחת לרכבת בין מסילות הרכבת, שנהיה מוגנים מהירי -וכך ניצלנו. לאחר שההתקפה הסתיימה, חזרנו לרכבת והגענו לעיר קזיל אורדה שבקזחסטן.

המחסור באוכל

השהות בקזחסטן הייתה מאוד לא פשוטה בגלל האקלים החם שאנו לא רגילים אליו, כי באוקראינה מאוד קר, ובגלל כל קשיי המלחמה: עוני קיצוני ורעב. בגלל המחסור הנוראי באוכל וכסף בברית המועצות (קזחסטן הייתה חלק ממנה) שילמו על אוכל בתווי אוכל מיוחדים, בעיקר בשביל לקבל לחם, והיה אסור לאבד את התווים (או שאתה נשאר רעב עד שאתה מקבל תו חדש). ילדים עמדו שעות בטור בשביל לקבל לחם לכל המשפחה בגלל שהוריהם עבדו הרבה, עשיתי זאת הרבה מאוד פעמים.

השהות בקזחסטן

כאשר היינו בקזחסטן אחי הקטן נולד ומשום שאמי הייתה רוב הזמן בעבודה כדי לקבל תווי אוכל, הייתי צריך לשמור על ג'ניה ועל גנאדי התינוק. בהיותו תינוק הוא נהיה חולה ומאוד חלש ממחסור האוכל, אז נאלצתי לתת לו יום-יום כל שעה כפית גלוקוז כדי שלא ימות. בקזחסטן חליתי במלריה בצורה קשה. הייתי חולה הרבה זמן והבראתי בנס. אחרי זמן מה אבי הצטרף אלינו בקזחסטן (ראייתו הייתה מאוד לא טובה לכן לא יכל להיות חייל). לפני זה אבי השתתף במעבר מפעל שהוא עבד בו מעיר זפורוז'יה לעיר אחרת וגם עזר לצבא. כאשר הצטרף אלינו, התחיל לעבוד במפעל צבאי שייצר דברים חשובים לצבא. כשהעיר שלנו, זפורוז'יה, שוחררה מהנאצים, שמחנו לחזור הביתה.

משפחה ועלייה לארץ

בשנת 1963 התחתנתי עם אשתי ריטה (מרגריטה). לאחר שנה נולד לנו הבן הבכור (יורה). כשהיה בן 12, נולדה בתנו אולגה. בשנת 1996 עלינו לארץ ישראל לעיר קריית ביאליק.

היום

כיום אני פנסיונר, אני שמח לחיות בישראל, גאה במשפחה שהקמתי ואוהב אותם מאוד. אני אב לשניים וסבא לשלושה נכדים.

אני אוהב מאוד לטייל ליד הים. תמיד אהבתי לדוג, אבל עכשיו אני כבר לא יכול, אז אני מדבר עם דייגים ומתעניין בדיג שלהם. אני גם מאוד אוהב לקרוא ספרים, במיוחד ספרי בילוש ואני מתעניין בפוליטיקה הישראלית והעולמית.

מסר לדור הצעיר: תעריכו את מה שיש לכם ותהיו שמחים תמיד.

הזוית האישית

סבא ולדימיר: מאוד נהניתי לספר על ילדותי ועל משפחתנו לנכדתי, זו הייתה חוויה נהדרת.

שני הנכדה המתעדת: היה לי מאוד כיף להקשיב לסבי מספר על ילדותו, אבל התעצבתי לשמוע על עברו המטלטל.