מאגר סיפורי מורשת

שמי שוש עמית. נולדתי בשנת 1936 במושבה סג'רה (אילניה) להוריי חינקה ונתן מיכאלי.

אבי נולד בפולין ובגיל חמש עלה ארצה עם משפחתו. הסבים שלי היו מהחלוצים שהקימו את סג'רה. שם משפחתם היה מיכאלוביץ',מאוחר יותר, בבית הספר, המורה חתך את הסיומת של השם, ולכן אבי ואחיו (ואח"כ גם אני) נקראנו מיכאלי. אמי נולדה בסרביה, שהיתה אז שייכת לרוסיה. בגיל שבע עשרה היא עלתה ארצה, ולאחר שנה נישאה לאבי, והקימה משפחה בסג'רה.

אני נולדתי כילדה רביעית (מתוך שמונה) במשפחה. נקראתי שושנה על שם סבתה של אמי, ומאוחר יותר חבריי קיצרו לי את השם לשוש. נולדתי בתקופת "מאורעות 1936" – תקופת הפרעות בין הערבים ליהודים. בקצה המושבה היה הכפר הערבי סג'רה (סג'ר זה עץ, לכן למושבה קראו אילניה) ולמרות הפרעות מסביב, זכור לי מתקופת ילדותי, שהיחסים בין היהודים לערבים במושבה היו מצוינים. היו יחסי שכנות טובים.

הוריי התפרנסו מחקלאות. אבי עבד בשדות ובמשק. היו לנו רפת, סוסים ולולים, שהיו מאחורי ביתנו. אבא היה נוסע לשדות בעגלה וסוסים, אמא היתה מטפלת בגינת הירק ובלול, ורועה את האווזים. אבא גם שירת כגפיר (נוטר) במשטרה הבריטית שזה כמו שומר. ילדותי עברה עליי בתקופת המנדט הבריטי. אמנם כשהסבים שלי עלו לארץ, הטורקים עוד שלטו בה (המשטר העותמאני) אבל כשאני נולדתי כבר הבריטים שלטו בארץ. השכנה שלנו נהגה לארח את הבריטים לארוחת ערב, ואנחנו הילדים, היינו קושרים חוט כדי להכשיל אותם בדרכם, ומיד היינו בורחים. האחים הגדולים שלי הצליחו לברוח ורק אותי, שהייתי הכי קטנה, הם תפסו.

עליתי לכיתה א' בגיל חמש וחצי, בגלל שהיו מעט ילדים בישוב, ולכן פתחו כיתה א' רק כל שנתיים. בחדר אחד למדנו, ילדים משלוש כיתות כיתות, כך שיצא שכשאני הייתי בכיתה ד' למדנו ארבעה אחים ביחד באותו חדר. אחי צביקה היה בכיתה ו', אחותי הגדולה מירהל'ה היתה בכיתה ח' ואחי הגדול יצחק, שכנראה היה דיסלקטי (בעל לקות למידה) נשאר שנה, ועוד שנה, באותה כיתה, והיה איתי בכיתה ד'. יצחק ואני ישבנו ביחד באותו ספסל והיתה הכתבה. המורה הקריא מילים, ואנחנו היינו צריכים לכתוב אותם במחברת. אחרי זה המורה כתב את המילים הנכונות על הלוח, והוא אמר לנו להחליף את הדפים, ולסמן אחד לשני שגיאות. בגלל שיצחק היה דיסלקטי, היו לו הרבה שגיאות כתיב, אז סימנתי לו את השגיאות. אבל ראיתי שהוא מסמן לי שגיאות גם כשלא טעיתי אפילו פעם אחת. אמרתי למורה: "למה הוא מסמן לי שגיאות? אין לי אף שגיאה" ואז יצחק אומר: "למה היא מסמנת לי?!.

כשהייתי בת שתיים עשרה פרצה מלחמת השחרור, והמושבה היתה בלב הקרבות. בית הספר שלי נסגר ופינו את האימהות והילדים. אבא שלי והאחים הגדולים נשארו להגן על המושבה. אחי צביקה שהיה בן שלוש עשרה, נפצע בזמן שניסה להעביר תחמושת בין העמדות, ואושפז בבית החולים בטבריה. אני נשלחתי לדודתי שבנווה שאנן (חיפה), כדי שאשלים את לימודיי בבית הספר. לאחר המלחמה הוריי עברו להתגורר בקרית אתא, ואני נשלחתי ללימודים בב"ס תיכון חקלאי "נחלת יהודה" שליד ראשון לציון. בגיל שש עשרה וחצי התגייסתי לצה"ל לנח"ל. הצטרפתי לגרעין במטרה להקים קיבוץ חדש, והגענו לקיבוץ נווה איתן. מאוחר יותר עזבתי את נווה איתן, הכרתי את בן זוגי, והקמנו משפחה בקרית אתא.

בשלב מסוים החלטנו לעשות שינוי ועברנו לקיבוץ עין המפרץ. בעין המפרץ הרגשתי שאני חוזרת לשורשים שלי, אל הקשר לאדמה ולחקלאות. עבדתי בגיל הרך, ולאחר מכן ליוויתי חברת נוער בקיבוץ, והייתי מנהלת הבית הסיעודי בקיבוץ. כיום אני פנסיונרית ושמחה ללוות את שניים עשר נכדיי בכל צרכיהם.

הזווית האישית

שוש: אני תמיד נהנית  ללוות את נכדיי, והליווי הנוכחי בתוכנית הקשר הרב דורי, גרם לי אושר רב .

אדר: אני גם נהנתי מאוד לחקור על סבתא שלי, וללמוד על העבר שלה, ולשמוע סיפורים על התקופה שהיתה ילדה.