מאגר סיפורי מורשת

שמי מעיין, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת סיפור מחייה של סבתא שלי, גילה כהן, המשתתפת יחד איתי בתכנית.

סבתא גילה נולדה בתל אביב, ישראל. ישנן מספר סיבות שהוריה קראו לה כך – ראשית, אשכנזים לא יכולים לקרוא לילד שנולד על שם אדם במשפחה שעדיין בחיים, וסבתא שלי נולדה בערך בסיום מלחמת העולם השנייה כך שלא ידעו מי חי או מת. אם היו יודעים, ככל הנראה שהיו קוראים לה טובה על שם סבתא שלה. שנית, כשהמלחמה הסתיימה, הייתה שמחה גדולה ולכן אימא שלה החליטה לקרוא לה גילה. כמו כן, אחת מהברכות שיש בחתונה היא: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה חָתָן וְכַלָּה; גִּילָה, רִינָּה, דִּיצָה וְחֶדְוָה, אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת." שם מופיעה המילה גילה ולכן קראו לה כך.

להורים של סבתא שלי קוראים אסתר ונחמיה לנדאו. הם נולדו בפולין בעיירה בשם קשאנוב. עד מלחמת העולם הראשונה, איזור זה היה תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית ולכן, אמה דברה גם פולנית וגם גרמנית והיהודים ביניהם דיברו יידיש. הוריה היו ציוניים והכירו דרך תנועת הנוער "החלוץ המזרחי". הם היו בפולין בהכשרה שהכשירה חלוצים ציוניים לעלות לארץ ישראל. באותה תקופה, ישראל הייתה תחת המנדט הבריטי וכל שנה בריטניה נתנה ויזה לחלק מהיהודים להכנס לארץ ישראל. הוריה חיכו כמה שנים לויזה ובינתיים הם עבדו בהכשרה ולמדו עברית. לאחר כארבע שנים, בשנת 1939, הם קיבלו את הויזה ועלו לארץ ישראל.

הם הגיעו לתל אביב כזוג מאורס ומיד התחתנו בבית ועד הקהילה ברחוב יבנה בתל אביב. החתונה הייתה מאוד קטנה משום שרוב המשפחות נותרו בפולין. תל אביב הייתה אז עיר מאוד צעירה. לדברי אסתר, בחתונה לא היה אף אדם מבוגר מלבד הרב.

אסתר ונחמיה גרו ברחוב שינקין 60, בדירה שכורה בדמי מפתח. הדירה הייתה בת שלושה חדרים ובכל חדר גרה משפחה אחרת. בדירה זו הם גרו למעלה משישים שנה, שם נולדו סבתי ואחיה. סבתי מספרת שלמרות הצפיפות, היא לעולם לא הרגישה שחסר לה משהו. במשך השנים שתי המשפחות האחרות התפנו והמשפחה גרה בכל שלושת החדרים. נחמיה עבד כל חייו בבית מלאכה קטן שהקים למכנסי נשים, שהיה ממוקם ברחוב אחד העם 20, מול גימנסיה "הרצליה" הידועה (שהייתה בית ספר), היום עומד במקומה "מגדל שלום". נחמיה סיפר שכאשר הרסו את הגימנסיה, עמדו אנשים ברחוב ובכו. דבר לא עזר ו"הטעות ההיסטורית האיומה הזו אכן קרתה", כך לדברי סבתי.

ילדות

כשסבתא שלי הייתה צעירה, תל אביב הפכה כבר לעיר והייתה כבר מפותחת יותר אך עדיין היה הווי שכונתי. הילדים יצאו אחר הצהריים לשחק. סבתא שלי יצאה פחות משום שהיא אהבה מאוד לקרוא ולהישאר בבית, אך בכל זאת היא יצאה לפעמים עם חבריה. הבתים בתל אביב היו בנויים כך שהחצרות מחוברות. הם היו עוברים מחצר לחצר ומשחקים. לקראת השעה שבע, היו שומעים את האימהות קוראות לילדים שלהם לחזור הביתה. לרוב, הם שיחקו במשחקי רחוב כמו חמש אבנים, קלאס, מחבואים, תופסת וכדומה. לא היו להם הרבה צעצועים משום שהשכונה שם לא הייתה מאוד עשירה.

סבתא שלי גדלה בבית דתי מסורתי, לא קיצוני, אך החל בסוף בית הספר היסודי היא החלה להתקרב לעולם החילוני. בסופו של דבר, אחרי האוניברסיטה, היא כבר ניהלה אורח חיים חילוני לגמרי. היא עדיין אוהבת ומעריכה את הדת, את החלק התרבותי שבה, את ההיסטוריה והמסורת ואלו החלקים שהיא בחרה לקחת ולשמר באורח החיים שלה ולהעביר הלאה לילדיה ולנכדיה.

בית הספר והלימודים

סבתי למדה בבית ספר יסודי דתי לבנות, "תלפיות", ברחוב העבודה שהיה קרוב לשינקין. מכיתה ב' היו שיעורי תפירה. סבתי מספרת שעד היום היא משתמשת בידע שרכשה שם. בנוסף, הן למדו שם כלכלת בית – הייתה בבית הספר מסעדה ומטבח והיה להן שיעור תזונה והן למדו אילו מאכלים מזינים ואילו כדאי לאכול. סבתי זוכרת שהיה יחס מאוד מכבד כלפי המורים, למורה לא קראו בשמו/ה הפרטי אלא "המורה".

אחר כך היא למדה בתיכון עירוני דתי ברחוב צייטלין. בית ספר זה הכיל גם בנים וגם בנות אך הם היו בכיתות נפרדות. בבית הספר העממי (יסודי) התלבושות לא היו אחידות אך מאחר שהן היו דתיות, הבנות הלכו עם חצאית וחולצה קצרה. בתיכון, כן הייתה תלבושת אחידה – חצאית כחולה כהה וחולצה בצבע תכלת שהיה עליה את סמל בית הספר עם צווארון מעוגל.

סבתא שלי זוכרת שבבית הספר היסודי היה לה מחנך בשם אופיר שהיה מאוד עצבני אך היא אהבה אותו כיוון שהוא ידע ללמד בצורה נכונה. הוא היה מורה לתנ"ך ואהב מאוד את הציונות. סבתי בן אדם מאוד הומני, והיא אהבה מאוד ללמוד היסטוריה, ספרות, תנ"ך, עברית וכו'. היא זוכרת שבתיכון היא למדה צרפתית והמורה הייתה כל כך טובה שחלק מהבנות שהיא לימדה הפכו למורות לצרפתית בעצמן.

בנוסף, היא מספרת שבתקופה הזו כשהיו צריכים לעשות עבודות בבית הספר, הם היו הולכים יחד לספרייה העירונית "בית ביאליק", (שהיום הוא מוזיאון) ביחד כל הכיתה. הם היו עושים המון רעש והפריעו לאנשים שישבו שם. בבית ביאליק. המנהל שהיה אחראי על המקום, כבר הכיר אותם, אז הוא נהג להפריד את הילדים שיישבו כל אחד במקום אחר.

כמו כן, הילדים הביאו אוכל מהבית שלהם והיה מעין קיוסק בבית הספר בו ניתן היה לקנות ארטיקים, בייגלה ועוד. היא מספרת שהילדים אהבו מאוד טיולים מטעם בית הספר משום בתקופה זו לרוב המשפחות לא היה רכב פרטי ומאחר שהם היו דתיים, הם גם לא נסעו בשבתות ולכן הטיולים היו חוויה מרגשת מאוד. אמה של סבתא שלי לא הייתה בשלנית גדולה והיא גם לא אהבה לבשל, אך לא הייתה לה הרבה ברירה, בכל זאת צריך אוכל בבית… סבתא שלי אהבה את האוכל כי זה מה שהיא הכירה אבל היא זוכרת מאכל מצחיק שאימא שלה הייתה נוהגת להכין פעם בשבוע שמאוד אהבה – פירה עם יוגורט בצד. סבתא שלי הייתה עושה מעין בור בפירה לשם היא הכניסה את היוגורט והיא אהבה לאכול את זה ביחד.

מקצוע ועיסוק

סבתא שלי למדה באוניברסיטה היסטוריה ואמנות התיאטרון. היא מאוד אהבה קולנוע. בזמנו קולנוע היה אטרקציה ולא לכל אדם היתה אופציה לראות סרטים. בשנת 1967 קמה הטלוויזיה הישראלית ומיד לאחר שסבתא שלי סיימה את התואר בתאטרון, היא ראתה בעיתון מודעת דרושים שמחפשים עוזרת עריכה לחדרי עריכה בתל אביב וכך התחיל חייה כעורכת. רוב הסרטים שהיא ערכה היו דוקומנטרים על השואה ועל המלחמות. הסרט הראשון עליו עבדה היה על קיבוץ לוחמי הגטאות שהוקם על ידי ניצולי שואה. הטלוויזיה עוד היתה בחיתוליה והציבור לא הכיר את הסרטים שצולמו באירופה בזמן השואה. כשסבתא שלי ראתה אותם בפעם ראשונה היא הזדעזעה והיא מספרת שאת זה היא לא תשכח לעולם.

לאחר עשר שנים בהם ערכה סרטים, נפתח בית התפוצות שהוא מוזיאון בתל אביב (כיום הוא נקרא "אנו") ושם עבדה עד שיצאה לפנסיה בתור המנהלת של מחלקת הסרטים. כחלק מעבודתה במחלקה היא גם המשיכה לערוך סרטים. היא מספרת שהיא מאוד אהבה את העבודה הזו והיא העשירה אותה מאוד.

יציאה לגמלאות

סבתא שלי עבדה בבית התפוצות 35 שנים עד גיל 67. שני ילדיה גרים קרוב אליה ואנו משפחה קטנה ומהודקת, היא מעורבת מאוד בחייהם ובחיי הנכדים. היא תמיד ניסתה להעניק להם את מה שהיא קבלה מהבית ומהחינוך הדתי כגון שירי ארץ ישראל ושירי קבלת שבת שהיא מאוד אוהבת לשיר. בנוסף היא עדיין מעורבת בבית התפוצות והיא הולכת לשם להרצאות ונפגשת עם חברותיה שעבדו איתה. סבתי עדיין אוהבת לקרוא והיא מנגנת על פסנתר. לפני שהתפרץ נגיף הקורונה, היא נהגה ללכת הרבה להצגות ולקולנוע.

מסר לדור הצעיר

המסר שסבתי הייתה רוצה להעביר הוא שחשוב שאנחנו נבין כמה מדינת ישראל חשובה לנו ושנזכור את הציונות ולא נאבד אותה. היא מספרת שהיא ברת מזל שהוריה היו ציונים ושהם עברו לארץ ישראל לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, כי אחרת היא לא הייתה פה וגם לא המשפחה שלה.

הזוית האישית

מעיין הנכדה המתעדת: אני למדתי מסבתא גילה, ועדיין לומדת, את הכל – ההיסטוריה של עם ישראל ושל המשפחה שלה ושלי ועל החיים של פעם. נהניתי לגלות דברים חדשים על משפחתי ומזמן האיכות שלי איתה.