מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים יחיאל, נולדתי בתל אביב, להורי שנולדו ביגוסלביה. גדלתי בבית על השפה העברית. אבי ידע עברית, הבנים בתקופה ההיא למדו עברית, בגלל התפילות, אך אמי לא ידעה, למרות זאת הקפידו בביתנו על הדיבור בשפה העברית.

בית הורי

היינו ארבעה ילדים בבית, אני הבת הבכורה, אחרי כשהייתי כבת שנתיים וחצי נולדה אחותי, פנינה, לאחריה אחי ז"ל, (הוא כבר לא איתנו), ואחריו נולדה אחותי הקטנה, רחל, היא קטנה ממני באחת עשרה שנים.

לאמי קראו דינה ולאבי קראו חגי. אלה לא השמות המקוריים שלהם, אלו שמות שהם עיברתו בישראל. הורי היו שייכים לדור שהייתה לו קנאות לשפה העברית ולכן גם הקפידו לדבר איתנו בבית עברית בלבד.

הייתה לי סבתא, שדיברה ספרדית ולאדינו – במהלך אירועי חייה היא נדדה וחיה במדינות שונות, ביוון בסלוניקי, בסרייבו ביגוסלביה, בבולגריה ובסוף היגיע לישראל. למרות נדודיה לחייה במדינות שונות בהם דיברו שפות שונות, היא המשיכה לדבר רק ספרדית, אני כנכדתה הבכורה, הייתי קשורה אליה היא דברה אלי בספרדית וממנה למדתי את השפה.

אמי, הייתה בת למשפחה מרובת ילדים הם היו שבעה אחים ואחיות. אבי הכיר את אמי עוד מילדותה וחיזר אחריה כל הזמן. סבי, אביו של אבי, הי חזן במקצועו. עבודתו הצריכה נסיעות רבות והמשפחה עברה עמו בכל פעם לקהילה יהודית אחרת בה נדרש חזן לקהילה, וכך עברה משפחת אבי לגור בבולגריה. גם משם אבי המשיך את חיזוריו אחרי אמי והמשיך לכתוב לה מכתבים….

לאבי, בצעירותו היו שני חלומות: להתחתן עם אימא שלי ולעלות לפלשתינה  ואת שני החלומות שלו הוא הגשים! כשבגר וסיים את לימודיו בהכשרה בבולגריה, הוא חזר לסרייבו לבקש את ידה של אמי. והם נישאו וחלומו הראשון התגשם. את הרעיון של אבי, לעלות לפלשתינה, המשפחה של אמי לא אהבה הם לא רצו להיפרד מבתם הצעירה. אבי, הצליח לשכנע את סבתי, אימא של אמי, שתתן את ברכתה והוא מתחייב שהם יבואו לבקר לסירוגין. שנה אחת הם יבואו אליה ושנה אחת היא תבוא לישראל. וכך היה. סבתי הגיעה לביקור בארץ, לפי מה שסופר לי, לאחר לידתי, כדי לסעוד ולעזור לאמי. שנים אחר כך גם אני נסעתי לסרייבו לבקר אותה יחד עם אמי – זו הייתה הפעם האחרונה שהתראינו איתה, כי אז פרצה מלחמת העולם השנייה.

עוד לפני פרוץ המלחמה, אבי התחנן אליהם וביקש מהם לעזוב הכל ולעלות ארצה, אך הם שהיו משפחה מבוססת סרבו לצערנו.

סגירת מעגל – אחרי המלחמה, שנים רבות לאחר מכן נסעתי לביקור בסרייבו יחד עם בעלי.

ילדות בתל אביב

כמו כל הילדים הלכתי לגן. אני זוכרת אירוע זה במיוחד, מאחר שכשהייתי כבת שנתיים וחצי, נולדה לי אחות ואז שלחו אותי לגן. מתקופה זו זכורים לי כמה קוריוזים מעניינים. בגן הייתה גננת וגם מה שנקרא אז עוזרת –גננת. עוזרת הגננת הייתה עוברת בבוקר ברחוב ואוספת את הילדים ולוקחת אותם לגן, ואני זוכרת שלא רציתי ללכת לגן והשתוללתי ובעטתי ומאמצי לא הואילו, היא הרימה אותי על הידיים ולקחה אותי לגן.

למדתי בגימנסיה הרצליה הישנה, בתל אביב, אז זה היה בית ספר בו למדו החל מכתה א'. ללכת לבית הספר – זו הייתה כברת דרך ארוכה לילדה קטנה. היום ממרפסת ביתי במגדלים, אני צופה בפקקי התנועה פה וראה כיצה ההורים מסיעים את הילדים לגן ולבית הספר, אנחנו הלכנו ברגל.  הגמנסיה הייתה ממוקמת, בסוף רחוב הרצל (היום מבנה גמנסיה הרצליה נמצא ברחוב סוקולוב),  אני גרתי ברחוב נחמני, זו הייתה הליכה של כחצי שעה לכל כיוון לבית הספר וחזרה. בדרכי הייתי הולכת דרך רחוב אחד העם, הולכת ומסתכלת על חלונות הראווה. זכורה לי חנות צעצועים נהדרת ברחוב אלנבי, בה הייתי מתבוננת על הצעצועים ומדמיינת לעצמי, מה הייתי רוצה….

הייתה שם גברת אחת שקנתה בדוכן פרחים, שאני ממש זוכרת. יש לי זיכרון מופלא לפרצופים. פה במגדל הים התיכון, פגשתי משהיא שלמדה איתי בכתה א' ולמרות השנים הרבות שעברו זיהיתי אותה מייד, כי אני לא שוכחת פנים של אנשים שהכרתי.

ילדותי בתל אביב הייתה ילדות מאושרת, היו לי חברים וחברות ואחרי שעות הלימודים ירדנו לשחק בחצר במשחקים שהיו אז, קפיצה בחבל, מחבואים וכד'. היינו משחקים בעיקר בחוץ, הייתי צועקת בבית "אימא אני יורדת" ועד הערב שיחקנו בחוץ.

מחשבים כמובן לא היו אז וגם לא טלפון סלולרי ואפילו לא טלפון רגיל קווי בבית. מכשיר טלפון בבית היה לי רק כשכבר הייתי בוגרת, עבדתי אז במשרד השיכון וכעובדת מדינה, קבלתי זכות מיוחדת ואישור לקנות טלפון. אנשים המתינו אז שנים לתור לרכישת מכשיר טלפון וקו.

ניגנתי בילדותי על פסנתר והייתי חברה בתנועת הנוער הצופים. קראו להם צופי הגמנסיה – המפגשים היו בגימנסיה בה למדתי, בתוך בית הספר. בהמשך הייתי חברה גם בצופים הקשישים, כך קראו אז לשכבה הבוגרת בצופים, לבני ה – 14-15 בקבוצה זו הייתי חברה עד גיל 18, ממש עד לגיוס לצבא.

 שירות צבאי

שרתי בצבא בחיל האוויר, עסקתי בתכנון מטוסים, שרטוטי אווירונאוטיקה. גם אחרי השירות הצבאי המשכתי לעסוק בתחום זה, עבדתי בתעשייה האוורית.

גני תקווה 

גרנו תקופה בקריית אונו, בשנת 1973, אחרי מלחמת יום כיפור עברנו לגור בגני תקווה. עשרים שנה גרנו ברחוב הרמה – תאומי גבעת סביון (מאחורי הסופרפארם), אחרי עשרים שנה, עברתי לגור במגדלי הים התיכון.

 תמונה משפחתית

כשהגענו לגני תקווה, בשנת 1973, גני תקווה התחילה אז בתנופת התפתחות. ראש המועצה היה אז אבישי לוין, וליזי דלריצה שהיא ראש המועצה היום הייתה סגניתו. אז כבר הוקם מרכז הבמה ושם כבר השתתפתי בטלווזיה הקהילתית.

תמונה משפחתית

מדריכה במוזיאון הילדים בחולון – עשור להדרכה

גם היום אני מאוד פעילה ומחלקת את זמני בין הפעילויות הרבות פה במגדלי הים התיכון, משפחתי ונכדי ומקום עבודתי אותו אני מאוד אוהבת. אני מדריכה במוזיאון הילדים בחולון. פעם בשבוע אני מגיעה לשם ליום הדרכה.

יש במוזיאון שלוש תערוכות:

הזמנה לשקט – "הזמנה לשקט הינה תערוכה מבית היוצר של "דיאלוג בחשיכה" והיא למעשה מסע תקשורתי אל מחוזות של שקט והכל בהנחיית מדריכים חירשים"

דיאלוג בחשיכה – "במהלך הסיור מדריכים עיוורים מובילים את המבקרים דרך חללים חשוכים ונוטלים חלק פעיל במשימה העיקרית: לפקוח את עיני המבקרים בחושך, במטרה להוכיח כי עולמם אינו דל ומוגבל יותר – הוא רק שונה".

דיאלוג עם הזמן  – "ביקור בתערוכה הינו מסע בין תחנות אינטראקטיביות, מהנות ומרגשות, בהדרכתו של מדריך זקן. כל תחנה, בדרך של שעשוע ומשחק מוסיפה נדבך נוסף לאלמנט הזמן והשיח של כולנו עימו". התערוכה כוללת מסלולי פעילויות אינטראקטיביות, בהם המבקר מתנסה בכל מיני מצבים אותם חווים האנשים הזקנים, המתמודדים עם קשיי ראייה, חרשות, קושי בשמיעה, הליכה איטית וכד'

מרים המדרכה בתערוכת "דיאלוג עם הזמן" – קולאז הכרת תודה אותו קיבלה מהמשתתפים

כשבנו והכינו את התערוכה הזו השתתפתי בקורס הכשרה מיוחד במהלך חצי שנה. קבלנו הכשרה מקצועית להדריך את המבקרים הרבים המגיעים לשם גם מבוגרים וגם הרבה צעירים. התערוכה בנוייה כפי שספרתי במסלול הכולל מספר חדרים ובכל חדר מודגמים אתגרי ההתמודדות. אני מדריכה שם כבר עשר שנים בתערוכה זו, אני מקבלת תגובות יפות ותודות מהמבקרים במקום, קבוצות ובודדים.

היום אני גרה בגני תקווה, במגדלי הים התיכון, ובין עיסוקי הרבים, ההדרכה במוזיאון, הפעילויות  פה בבית ומשפחתי ונכדי, אני מטפחת את התחביב שלי בניית מינייטורות. ואלה שתי דוגמאות מעבודותי:

מיניאטורות – מעבודותיה של מרים

תמונות צולמו בשעת צילומים להכנת סרט על תכנית הקשר הרב דורי בה לקחנו חלק השנה

הזוית האישית

מרים: מאוד נהניתי מהפגישות עם הבנות, זה היה שינוי משמעותי בסביבתי. אני חושבת שהקשר הוא טוב, התעניינתי מאוד במה שהן עושות והן שיתפו אותי בעיסוקיהן בתנועת הצופים, בקורס עזרה ראשונה ועוד.

רוני שוקרון: זו הייתה חוויה נהדרת, המפגשים עם מרים, שהיא ותיקה בגילה וצעירה ברוחה. נהנינו מאוד מסיפוריה, כשמרים סיפרה לנו שהיא דוברת ספרדית, ממש התרגשתי ושרתי לה את השיר קסלוליטה בספרדית, בתרגום "סבתא בישלה דייסה", זה שיר שסבא שלי היה שר לי כשהייתי קטנה.

רוני ברק: מרים אשה מקסימה, נהנינו לבוא אליה ולהעביר איתה את הזמן, היא סיפרה לנו על אירועי חייה שעיניינו אותנו. שיתפנו אותה בחיים שלנו והיא מאוד התעניינה. ממש התרגשנו לשמוע על הקשיים שהיו לה ואיך התגברה עליהם ולמדנו ממנה המון.

נטע דמארי: נהנתי מאוד מהחוויה של המפגשים עם מרים, היא לימדה אותי דברים חדשים שלא ידעתי. שמחתי לראות את עבודותיה  את המיניאטוריות, שהיא עושה. היא אשה מאוד יצירתית. היא מאוד התעניינה בעיסוקים שלנו וזה היה ממש יפה.

ליהי טלמור: שמחתי לקחתי חלק בתהליך הזה של תכנית הקשר הרב דורי. אני מאוד שמחה שהצטרפתי לתכנית. באחד מהמפגשים עם מרים, במגדלי הים התיכון, מרים לקחה אותנו איתה לאולם לשמוע את הקונצרט וסיפרה לכולם שאנחנו "הבנות" שלה.

 תיעוד סיפור בצוותא מרים והתלמידה רוני שוקרון