מאגר סיפורי מורשת

שמי אמנון שחם. נולדתי בתל אביב בשנת 1954 להורי נעמי ועזרא עיואן שעלו מעירק בשנת 1951. יש לי 5 אחיות ו-4 אחים. את ילדותי עברתי בשכונת התקווה ובשכונת יד אליהו בתל אביב.

ילדות בתל אביב בשכונת התקווה

החיים בבית כמשפחה ברוכת ילדים היו מאוד תוססים. ישנו שניים במיטה אחת ראש רגליים. גידלנו אחד את השני כי ההורים שלי היו עסוקים בפרנסת הבית. היה כיף גדול לגדול ביחד. אחד מהסיפורים שזכורים לי מילדותי שנשכחתי בגן, כשמדובר בעשרה ילדים והורים עובדים' תקלות כאלה עשויות לקרות. בחצר הבית  שבו התגוררנו בשכונת התקווה הייתה בריכת דגים עגולה ועמוקה, שבה שחו להם דגים צבעוניים בגדלים שונים. יום אחד בשובבותי רכנתי לתוך הבריכה ומצאתי את עצמי צולל לתוכה, ופותח את הראש במפגש עם דפנות הבריכה. לצערי הרב זה הספיק להורי באותו יום לאטום את הבריכה.

שנות ילדותי זכורות לי בפעילות מגוונת של משחקים כמו הקפות, גוגואים, רוגטקה והקפות. הקפות היה משחק שבו היינו צריכים לחבוט כדור בגזר עץ מושחז למרחק. משחק נוסף היה לצייר עיגול גדול על פני החול. הילדים היו משליכים  סכין כדי לסמן גבולות בשליטתנו .אם אני חושב על כך, היום לא הייתי נותן לילדי ונכדי לשחק מטעמי בטיחות.

בכל יום שישי הבית התמלא בקדושה לקראת יום השבת. איימי התעסקה בבישולים מגוונים ובאפייה של דברי מאפה וכל הבית התמלא בריחות מדהימים. אבי הכין את בגדי השבת שלו, צחצח את נעליו והכין את עצמו להליכה לבית הכנסת. לפעמים הייתי הולך איתו, יושב לצדו כשהוא מראה לי באצבעו את המיקום בסידור התפילה. בתפילת 18 היה עוטף אותי בטליתו, שם את ידו על ראשי ומברך אותי. זה היה חלק מרגש מאוד שאני מאוד מתגעגע אליו גם היום כשהורי כבר לא איתנו.

חוויות נעורים

תמיד רגשה אותי מאוד הכנרת. כשהייתי בן 13 אחי דוד החייל אמור היה להשתתף בצליחת הכנרת. דוד נקרא לשוב לצבא והציע לי לצאת במקומו. מאז כל שנה השתתפתי בצליחת הכנרת ותמיד חיכיתי והתרגשתי לקבל בסיום לחמנייה ושוקו.

תמיד אהבתי מאוד לטייל בארץ. כשהייתי כבן שש עשרה יצאתי ל ”צעדת שלשת הימים", שבה ישנו באוהלי סיירים. בבוקר היינו יוצאים להליכה ושבים בערב למאהל. היה כיף גדול וחוויה נהדרת. ביום השני קדרו השמיים והחל לרדת גשם, הגשם התגבר והפך למבול שהציף את כל המאהל, שטף את כל ציודינו ופירק את אוהלינו. מצאנו את עצמנו רטובים עד לשד עצמותינו ללא בגדים יבשים ואוכל. הצעדה הופסקה ואלפי המשתתפים נהרו לאוטובוסים חזרה הביתה. הצעדה נקראה לאחר מכן " צעדת הבוץ ".

את התקופה עד לגיוסי לצה"ל ניצלתי לטיולים בארץ. הייתה לי כלבה בשם סינדי מגזע דלמטי. באחד מביקורי איתה בקיבוץ גבע, הכלבה רצה והשתוללה בקיבוץ ואני איתה. עד שיום אחד תוך כדי ריצתה בשדות הכיש אותה נחש והיא מתה.

לפני הצבא עבדתי בשדה התעופה לוד (נתב"ג) על סככת מטוסים גבוהה מאוד. יום אחד נתקלתי באירוע שהתרחש מול עייני. ראיתי פעילות חריגה של טכנאים לבושים בסרבלים לבנים שעולים למטוס. מאוחר יותר הבנתי שמדובר היה בחטיפת מטוס "סבנה". לוחמי סיירת מטכ"ל התחפשו לטכנאים וכך הצליחו לעלות למטוס ולהשתלט על המחבלים.

צבא

לפני גיוסי לצבא קראתי בעניין רב את כל סיפורי הגבורה של לוחמי יחידת ה – 101 של הצנחנים. הזדהיתי עם כל מה שנכתב: עם אהבת הארץ, הרצון לתרום למדינה, והבנתי שהדרך הטובה ביותר היא להצטרף למובחרים, שהם הצנחנים. התגייסתי בפברואר 1973 לחטיבת הצנחנים לגדוד "890" . עשיתי שירות מאוד משמעותי שעיצב את האישיות שלי, את יכולת הנתינה שלי למדינה שלי, את הרעות  וערך החיים.

הייתי חייל צעיר בצנחנים כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים. הגדוד שלי נלחם בחזית המצרית. המלחמה הייתה קשה מאוד, ובתחילת המלחמה ידם של המצרים הייתה על העליונה. הם הצליחו לחצות את התעלה, להשתלט על המוצבים לאורך התעלה – "קו ברלב",  ולכוחות צה"ל נגרמו אבדות קשות מאוד, וחיילים רבים נפלו בשבי המצרי.

המשימה של גדוד 890 עם המפקד איציק מרדכי, הייתה לפרוץ את הציר ולהשמיד את הכוח המצרי, כדי שכוחות צה"ל יצליחו לעבור בדרכם לתעלה. אזכיר קרב אחד מיני רבים שנחקק בליבי. מהלך זה של הגדוד שינה את פני המלחמה והביא אותנו לניצחון על המצרים. המתנה הגדולה שקיבלתי ליום הולדתי ה-19 הייתה ההחלטה על הפסקת האש עם המצרים בתאריך ה – 22 באוקטובר שהוא יום הולדתי. עם סיומה של המלחמה כתבתי וסיפרתי על המלחמה על פיסות נייר שהפכו בהמשך ליומן מלחמה.

הגדוד איבד מספר רב של לוחמים ודאג לאורך כל השנים לטפל במשפחות השכולות ולהנציח את זכר החברים. לצורך כך הוקם אתר הנצחה לנופלים מגדוד 890 במלחמת יום הכיפורים. האתר הנקרא "ההר העגול" במושב עמיקם ליד בנימינה.

סגירת מעגל חשובה מבחינתי הייתה להביא את משפחתי ונכדי למקום ולספר את סיפור המקום בשיתוף של משפחת גלקין השכולה. "פעם צנחן תמיד צנחן" הוא ביטוי ששגור בקרב הצנחנים בכל גיל המבטא עזרה הדדית, אהבת הארץ והאדם.

נס שקרה

ערב שבת. אני עובד במלון בתל אביב. בשעה 18.00 בקרוב קיבלתי שיחת טלפון מחברו הטוב של אחי אורי, שבישר לי כי יצא לגלוש עם אחי בים בחוף הדולפינריום בתל אביב. אורי חזר לחוף אבל אחי עדיין לא שב, וכבר חלף זמן רב. הוא עדכן אותי שהמשטרה ומשמר החופים מחפשים אחריו, בינתיים ללא הצלחה. עזבתי מיד את המלון לעבר חוף הים בו נעלם אחי. יצאתי לחפש אותו עם חברים לאורך החוף בחשכה. השעות חולפות, ונראה היה כי הוא כבר לא בחיים. התחושה הייתה נוראית ככל שחלף הזמן. לפנות בוקר קיבלתי הודעה מהמשטרה כי ככל הנראה אחי בחיים.

והוא נמצא בחוף ה"סי פאלס" בבת ים. הגעתי לשם במהירות מטורפת בסביבות השעה 04.00 לפנות בוקר ולשמחתי הרבה מצאתי שם את אחי רועד מקור ועטוף בשמיכה. מסתבר כי במהלך הגלישה החלה רוח חזקה שהקשתה עליו להגיע לחוף. בשלב מסוים אחי הבין שעליו לשמור על כוחותיו ולא לבזבז אותם בלחימה מול הרוח והגלים. הוא נאחז בגלשן ונתן לרוח לסחוף אותו. החשכה ירדה והוא הבין שהכי חשוב היה להישאר ער על הגלשן. הוא הצליח לעשות זו על ידי כך שכל הזמן היה שר שירים עבריים מתוך הספר "אלף זמר וזמר". הוא נסחף לחוף בבת ים ולמזלו עובד מסעדה במקום שהיה ער בשעה זו זיהה אותו במצב של אפיסת כוחות ומשה אותו מהמים.

כיום, לאחר שחציתי את גיל 67 גיל הפנסיה, אני ממשיך לעבוד 3 ימים בשבוע, ומקדיש את זמני הפנוי באהבה גדולה למשפחתי, לנכדיי ולנכדותיי ולספורט שאהוב עלי משחק הטניס ולרכיבת האופניים בשטח.

אני זוכר שבילדותי במהלך לימודי בבית הספר היסודי, בכל יום במהלך הכניסה לבית הספר התנוסס שלט גדול עליו היה כתוב : "אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה"

הזוית האישית

הנכדה אביגיל: היה לי מאוד כיף בתוכנית הקשר הרב דורי, למדתי הרבה דברים על סבא שלא ידעתי, כמו איך היה לו בצבא ובחיים בכלל, על אהבת הארץ וכמה היה קשה במלחמה. למדתי איך היה לחיות עם 10 אחים ואחיות בבית של 2 חדרים. ולמדתי שבסוף הכל מסתדר .

סבא אמנון: זו הייתה הזדמנות נהדרת להנות מזמן איכות עם נכדתי אביגיל, להתקרב אליה ולספר לה סיפורים ותובנות שחשוב היה לי להעבירם אליה. נהניתי מאוד לראות את נכדתי במסגרת לא מוכרת לי של בית הספר. פרויקט "הקשר הרב דורי" הינו פרויקט מדהים, תבורכו עליו.