מאגר סיפורי מורשת

שמי נורית. נולדתי בבית שערים. משפחתי עלתה מרוסיה ומפולין. אנחנו ארבע נפשות במשפחה.

חוויות ילדות בשכונת בית שעריים

בילדותי בשכונת בית שערים, היה הרבה בוץ ברחובות והבתים היו חשוכים. גרנו בצריפים עד שבשנות החמישים נבנו הבתים. אהבתי את השכונה שלי, אני זוכרת, שחילקנו את השכונה לשניים: צפון ודרום והיו מלחמות על השכונה על כל דבר קטן – מלחמות של תחרויות ספורט, בלי מכות. שיחקנו משחק הנקרא טרזן, שבו קשרנו חבל לשני עצים ואז סחבנו שקים כדי לקשור לחבלים, להתנדנד כמו טרזן. הי עוד משחקים שאהבנו היו כאלה בהם סחבנו ארגזי ירקות, כדי שנוכל לבנות בתים ולשחק בהם.  בילדותי היינו הרבה בחוץ, שיחקנו משחקי חברה ומשחקים שעשינו לבד. חגגנו גם ימי הולדת, המסיבות היו רק בכיתה ובמשפחה במסגרת מצומצמת. לחברה הכי טובה שלי קראו חיה, היה לה שער חום קצוץ קצר. היא אהבה לשיר היא הייתה מרכז החברה

בערב שבת היו אוכלים ארוחה חגיגית, הנרות היו דולקים, היה שקט. אחרי הארוחה היו מתאספים במרכז ושרים ורוקדים אהבתי את זה. בחגים ובשבתות הרבה פעמים, היינו הולכים לטיולים לחוות שתוק ולגבעת שתירימעון, לקטוף כלניות ורקפות אז זה עוד היה מותר…

הייתה לי סבתא שגרה אתנו היא דיברה רק אידיש. היה לי קשה להסתדר אתה. לרוב הילדים לא היו סבים וסבתות וזה היה להם מוזר שיש סבתא.

החג שהכי אהבתי הוא חג השבועות כי היינו מקשטים את העגלות בהמון פרחים וציורים וענפים של עצים והיינו נהנים מנסיעה על העגלה המקושטת. הייתה תחרות בין רחובות על העגלה הכי מקושטת והרחוב שלי זכה כמה פעמים בעגלה הכי מקושטת. כל הטרקטורים היו מאורגנים לריקוד של טרקטורים עם מוזיקה וזה היה נורא יפה כולם היו מאורגנים סביב זה.

אני הייתי מציירת הרבה על כדים אהבתי חפצים ישנים שאחר כך לקחו אותם למוזיאון ביפעת.

אני הכי זוכרת את המגפיים השחורים שהקפדנו לשטוף הם היו כבדים ולא נוחים.

זיכרון מהמעברה

המעברה הייתה במקום שעכשיו יש בו מרכז קניות עולים חדשים, מכל העולם גרו באוהלים ובצריפים. כשירד גשם, הגשם חדר לצריפים. היו אנשים שבאו מחוץ לארץ עם מעט בגדים, חפצים שהיו יקרים להם. הייתה משפחה שהביאה תרנגולות אדומות ג'ינג'יות, הייתה משפחה שהביאה בגדים ללהקת ריקוד. בכל אהל וצריף  היה ריח של תבלינים מארץ רחוקה. סבא וסבתא מאוד התיידדו עם האנשים ועזרו להם למצוא עבודה ובית ברמת ישי.

סיפור תמונה – פרד רתום למחרשה

בתמונה רואים פרד רתום למחרשה. רואים שהוא מאוד ערני אפשר לראות גם צריף שבו גרו השכנים שלנו, סבא וסבתא שלהם גרו איתם רואים גם נוף חשוף ואפשר לראות גם פיגומים של הרפתות שבנו. יש גם דרך שמפרידה בין שני המשקים.

סיפור מאחורי התמונה: הפרד הזה חי ברפת יחד עם הפרות אם היה קר הוא היה בתוך הרפת ואם היה חם הוא היה בחוץ. הוצאנו אותו כדי לעבוד בחריש, או בהובלה של תערובת לפרות. בתמונה הפרד קשור למחרשה כדי לחרוש את השדה להכין אותו לנטיעה.

סיפור מצחיק על התמונה: הפרד הזה היה עיקש. הוא לא רצה לגרור את העגלה עם ירק לא רצה לעבוד. סבא מכר את הפרד וקנה סוסה שקראו לה פליקה. שעזרה לו הרבה. יום אחד סבא לא היה בבית ובחצר היה הרבה רעש כל הפרות געו, התרנגולות קרקרו, הברווזים וההודים הרעישו, היה לילה ופחדנו לצאת לראות מה קורה? כי היו הרבה גנבים ופחדנו שאלו גנבים, שאולי יזיקו לנו. בבוקר גילינו, שליד הסוסה עמד לו הפרד והוא נושך ובועט בסוסה. הוא רצה את המקום שלו חזרה. בצהרים בא האיש שקנה את הפרד וסיפר שהוא בא מצפת, משם ברח הפרד. ביקשנו ממנו שלא ירביץ לפרד ושהפרד חכם מאוד. האיש לקח אותו חזרה לבית שלו.

בבית הספר

בבית הספר הייתי אחראית על קישוט הכיתה וכשגדלתי ציירנו על קירות בית הספר והגן ציורים שהם קימים עד היום ונהנים מהם עד היום כבר 50 שנה.

יום ההכרזה באו"ם על מדינת ישראל – בכפר יחזקאל

המקור של משפחתנו הוא בכפר יחזקאל ויש עוד ילדים, שהמשפחות שלהם מקורם משם. ביום חמישי באה רותי מהכיתה שלי ואמרה שהיא נוסעת לחגיגת הכפר של כפר יחזקאל וכל הילדים נוסעים. היא אמרה לי תבואי גם את עמוס וגדעון דרורה ועובד ואוד הרבה ילדים שנוסעים למשפחות שלהם. כולנו ההיינו בני 7-8, חיקינו לאוטובוס שיבוא לקחת אותנו לעפולה.

היינו ילדים בני 7 או 8 בלי מבוגרים. כשהגענו לעפולה, לקח אותנו אוטובוס אחר למרכז הכפר. באתי לדודים שלי והם נורא שמחו שבאתי, כי יהיה מי שישמור על הבת שלהם. הם רצו ללכת לחגיגת הכפר, שהייתה באותו לילה. בסוף מה שקרה, שנשארתי עם הבת שלהם שקראו לה אורה והתעוררנו בלילה מצעקות ושירה מבית העם הסמוך, לא יכולנו לישון והבנו שמשהו מאוד שמח קורה. בבוקר ראינו את המבוגרים ממלאים שקים בחול להגנה מהפצצות ומיריות ובאו לקחת אותנו במשאית של בית שערים ולא חזרה באוטובוס שזה היה כיף לנסוע באוטובוס. אני לא סלחתי לדודתי שלא נתנה לי לצאת לשמוע את הכרזת המדינה בבית העם של כפר יחזקאל.

מה אנחנו אוהבים במדינה – אני וסבתא

אני אוהב בארץ את הנהרות והנחלים כמו ים המלח וימת הכנרת וחוף טנטורה. אני אוהבת את הנגב בכל מצב גם כשהוא ירוק וגם חום. אני אוהב גם את השדות הירוקים שבעמק. אני אוהבת את הפרות והירקות שגדלים כאן.

אני אוהב את האנשים והילדים הנחמדים בארץ. אני אוהבת לטוס ולראות את הארץ היפייפיה מלמעלה. אני אוהב את העצים הירוקים שאפשר לטפס עליהם. אני אוהבת דרכים חדשות שנפתחות לציבור, אבל לא אוהבת את השטח המבוזבז על זה.

אני אוהבת את הקשר בין חברים. אני אוהב את החגים ועונות השנה בארץ. אנחנו אוהבים לטייל בארץ, במעיינות ובברכות טבעיות ובים. אנחנו אוהבים להכיר אנשים חדשים שבאו לארץ.

אני אוהב לראות טכנולוגיות חדשות ולהשתמש בהם כמו מחשבים, טלוויזיות, אפליקציות ועוד. אני אוהבת שכולם מכירים את כולם.

הזוית האישית

נמרוד: השיר שסבתא שלי אוהבת ובחרה בו הוא השיר כלניות של שושנה דאמרי.

קישור לאתר שירונט למילות השיר כלניות