מאגר סיפורי מורשת

סבתא מרים מספרת לנכדתה חני:

"שמי מרים פרטונוי, נולדתי ברוסיה בעיר הבירה מוסקבה, בשנת 1967, להוריי אלה וואסילי. אמי נתנה לי את השם מרינה על שם שחקנית שהיא מאד אהבה. לימים, כשהייתי בת 14, חזרתי בתשובה ובחרתי לעצמי את השם מרים צפרא גבריאלה.

רוסיה, הארץ בה נולדתי, היא מדינה ענקית עם נופים מדהימים של יערות ונחלים. יש מקומות בהם לא נראה אדם לאורך אלפי קילומטרים. במוסקבה ובסנט פטרבורג יש בניינים מדהימים שפעם היו שייכים למלכי רוסיה ולמקורבים שלהם. יש אנשים עניים מאד החיים ברוסיה והם גרים בתנאים לא ראויים למחייה.

שורשי משפחתי

סבי אלקין ליטבק, אביה של אמי, נולד בשנת 1886, בעיירה באלטה שליד אודסה שבאוקראינה. הוא נולד למשפחה חסידית ששורשיה באוקראינה. הוא התחתן עם אשתו הראשונה, סבתא עידה, שנולדה בעיירה טולצ'ין שבאוקראינה. היא הייתה נינה של האדמו"ר מטולצ'ין. הוריה תבל ואיטא וכל בני משפחתה נספו על ידי הגרמנים, כשפלשו לאוקראינה. הם אספו את כל תושבי העיירה לבית כנסת, נעלו את דלתותיו והעלו את כולם באש.

סבא וסבתא עידה, אשתו הראשונה, היו צעירים מאד כשהתחתנו. הוא היה בן 15 והיא הייתה בת 17 בלבד. יחד הם עברו חיים מאד קשים. נולדו להם 12 ילדים, ושמונה מתוכם מתו ברעב בזמן המלחמה. באיזשהו שלב בזמן המלחמה הם ברחו לרוסיה, ומאז ניתק הקשר בין סבא לבין משפחתו. (הייתי מאד רוצה לחקור את שלשלת היוחסין של בני משפחתו ולגלות מי הם ומי הצאצאים שלהם). לא די ששמונה מתוך שנים עשר ילדיהם מתו ברעב במלחמה, גם סבתא עידה נפטרה בלידתה את הילד השנים עשר שלהם.

סבא וסבתא שמרו על אורח חיים של תורה ומצוות, אבל בחדרי חדרים. הם לא הנחילו לילדיהם שנשארו בחיים את היהדות, כי פחדו לחייהם. הדבר היחיד שסבא הקפיד עליו לעיני הילדים היה מצה בפסח. כאשר היה הולך להביא את המצות הביתה, הוא היה בפחד גדול מהק.ג.ב, שלא יגלו אותו. אני תמיד חיכיתי לחג הפסח כי המצות היו בשבילי כמו ממתק אהוב.

אני זוכרת שתמיד סבא היה נוהג לומר, לאחר שמתו להם כל כך הרבה ילדים, שהוא מתפלל שרק נישאר בחיים. וכך קרה שכל ילדיהם שנשארו בחיים התבוללו. עד היום אני שומעת באוזני את קולו של סבא אומר, שהוא מקווה שהנכדים שלו יהיו יהודים. הוא היה אומר זאת הרבה פעמים עם הרבה כאב ותקווה. מכל צאצאיו נשארנו רק אחותי ורד ואני יהודיות.

כמה שנים אחרי שסבא התאלמן מסבתא עידה, הוא התחתן בגיל 57 עם סבתא רבקה שהייתה בת 46. גם היא איבדה את בעלה וילדיה במלחמה. שנה אחרי נישואיהם, כאשר סבי היה בן 58 וסבתי בת 47, נולדה להם אמי אלה, שהייתה הילדה המספר שלוש עשרה של סבי.

סבא אלקין

הבית של סבא וסבתא

לאט לאט הצליח סבא לבנות קצת את חייו הכלכליים. הוא היה סנדלר יוקרתי שתפר נעליים בהזמנה אישית לאנשים גדולים ומפורסמים ברוסיה. הייתה לו פרנסה יפה, והוא בנה במוסקבה בית פרטי גדול עם שטח אדמה סביבו. בבית זה נולדה אמי.

כשאמי הייתה ילדה קטנה, אמה, סבתא רבקה, נאסרה על ידי השלטונות. זאת מכיוון שליום הולדתה היא קיבלה במתנה מאחד מקרובי משפחתה בושם יוקרתי שלא מתוצרת רוסיה. היא לא אהבה אותו וניסתה למכור אותו בשוק. השלטונות תפסו אותה וחשדו בה שיש לה קשרים עם אנשים מחוץ לרוסיה. על סמך זה הם החליטו שהיא מרגלת. נגזר עליה מאסר בסיביר של 12 שנים. אך בפועל, אחרי ארבע שנים, עם מותו של סטאלין, היא השתחררה יחד עם עוד אסירים רבים. כאשר סבתא נאסרה, לקחו השלטונות מסבא את הבית שבנה.

הם עברו לגור בחדר בגודל ששה מטרים על ששה מטרים בבית משותף עם עוד 16 חדרים, בהם חיו עוד משפחות בתנאים דומים. תנאי המגורים שם היו קשים מאד. המטבח והשירותים היו משותפים לכל השכנים. תמיד היו תורים למטבח ולשירותים. מקלחת או אמבטיה בכלל לא היו. כדי להתקלח היה עליהם ללכת למקלחת מרכזית שהייתה רחוקה ממקום מגוריהם. לאחר כמה שנים נפטר השכן מהחדר הסמוך, וסבא וסבתא קיבלו את החדר שלו, וכך רווח להם קצת.

אני זוכרת שבילדותי ביליתי הרבה על הסורגים שבחלון החדר של סבא וסבתא. החלון הזה היה גדול מאד, הוא פנה אל הרחוב ותמיד היו מונחים על אדן החלון אלפי חפצים שונים. מבעד לחלון הייתי רואה את סבא, שהמשיך לעבוד כסנדלר, מקבל את לקוחותיו. מלבד האנשים שהגיעו אליו לצורך עבודת הסנדלרות, היו מגיעים גם הרבה אנשים, יהודים וגם גויים, על מנת להתייעץ אתו ולקבל ממנו עצות. לכולם הוא הסביר פנים, ולכולם היה מציע תמיד לאכול ולשתות. דרך החלון הזה ראיתי את החסד והנתינה האין סופית של סבא, דבר שלא ראיתי באף מקום מעולם. האנשים שהגיעו לסבא לצורך עבודת הסנדלרות, חייכו אלי ודברו עימי בחביבות. כנראה הם חשבו שבזכות זה סבא יכין להם נעליים או מגפיים  איכותיות יותר, מצרך שהיה נדיר מאד באותם ימים ברוסיה. בכלל כל השכנים, שידעו שאני יהודיה, אהבו אותי ואמרו לי תמיד שאני לא דומה ליהודיה.

סבתא רבקה עם אימא של סבתא מרים

בית הוריי

כפי שסיפרתי, כל הילדים של סבא וסבתא שנשארו בחיים, ובכללם גם אמי, התבוללו. אמי התחתנה עם ואסילי שהיה גוי. הוא היה נצר למשפחת אצולה ברוסיה. אמו התנגדה מאד לנישואיו עם אמי. היא הייתה מגיעה לבית של סבי וסבתי וצועקת שעליהם להתגרש כי הם יהודים מסריחים. בסופו של דבר הם התגרשו, ואמי חזרה יחד איתי, התינוקת, לגור בבית סבא וסבתא.

ילדותי

בילדותי בקושי היו לי משחקים וצעצועים ובגדים יפים, כי ברוסיה של אותה תקופה היה קשה להשיג  דברים כאלו.

למדתי בבית ספר מיוחד, שלמדו בו גרמנית מכיתה א'. ברוסיה אסור היה לדבר בשפה אחרת חוץ מרוסית. ובכל זאת, לימדו שפה זרה בבית הספר, אבל היה זה רק באופן רשמי. הם לימדו באופן כזה שלא ממש אפשר היה לקלוט את השפה. אילו סבא וסבתא היו מדברים איתי ביידיש,  היה סיכוי שאלמד גם את השפה הגרמנית. אבל הם לא רצו שאדע לדבר ביידיש, כדי שלא  ידעו שאני יהודיה. בבית הספר אהבתי במיוחד מתמטיקה וספרות ואת שאר המקצועות פחות. מכיוון, שבית הספר היה  לא יהודי, אמי העדיפה שלא אצא לטיולים. וחוץ מזה, לא היה לה כסף  לשלם לטיול.

תמיד היו הרבה ילדים גויים שרצו להתחבר אלי, אבל בפנים בנשמה ידעתי שאני שונה כי אני יהודיה.

כשהייתי בת 8, עברנו סבא, סבתא, אימא, אני ודודתי לדירה מרווחת יותר במוסקה, בקומה שביעית בבניין קומות. בג' בניסן, שנתיים לאחר שעברנו דירה, נפטר סבא, ושנתיים לאחר מכן נפטרה סבתא.

כשהייתי בת עשר עברתי ללמוד בבית ספר שההתמחות שלו היה ענף הכדורסל. בבית הספר הזה מתחיל היום בשעה שבע בבוקר ומסתיים בשעה עשר בלילה. היו שיעורי בית ומבחנים, אבל לא קשים, רוב שעות היום היו אימוני ספורט וכדורסל. הייתי בנבחרת הכדורסל הצעירה. בכל קיץ היינו נוסעים מחוץ למוסקבה לתקופה של חודש עד לשלושה חדשים לאימונים מאד קשים. למרות שהייתי בין השחקנים הטובים ביותר, כאשר הגיעה העת שהנבחרת נסעה אל מחוץ לרוסיה כדי לייצג את רוסיה, הם לא שלחו אותי, מפני שאני יהודיה.

הביקור הראשון  שלי בבית הכנסת

בגיל 14 הלכתי באחת השבתות ליד בית הכנסת, ברחוב ארכיפובה שהיה היחידי במוסקבה, (היהודים כינו אותו בשם "גורקה" – גבעה, משום שהוא ממוקם במקום גבוה במעלה הרחוב). עמדו שם אנשים שנראים יהודים ומאד סקרן אותי לראות את בית הכנסת מבפנים. כשנכנסתי, אמרו לי האנשים לעלות לקומה השנייה, שם נמצאות הנשים. עליתי לקומה השנייה, שם ישבו מעט סבתות ונשים מבוגרות. אחת הסבתות שמחה מאד לקראתי, היא מיד ניגשה אלי ואמרה בשמחה: "את יהודיה? איזה יופי, אולי תתחתני עם הנכד שלי כשתגדלי קצת", וסבתא אחרת קמה ואמרה: " לא, לא… שהיא תתחתן עם הנכד שלי". חוץ מהחוויה המצחיקה הזו, מהפעם הראשונה שהייתי בבית כנסת, הייתה לי גם חוויה לא כל כך נעימה. כשירדתי במדרגות עמד שם יהודי מבוגר שבקש ממני והתחנן, שאתן לו צדקה כי הוא מאד רעב. זו הפעם הראשונה שנתקלתי בכך ומאד נבהלתי.

חצי שנה חלפה והגיע יום שמחת תורה. לא יודעת למה ואיך, אבל ביום זה יש אישור ליהודים מטעם השלטונות להגיע לבית הכנסת ולחגוג. כל הרחוב נסגר לתנועה, והוא התמלא ביהודים, שהגיעו לשם מכל רחבי העיר. צעירים ומבוגרים רקדו ושמחו. פגשתי שם צעירים וצעירות שהזמינו אותי לריקודים וכך התחברתי אליהם. נוצרו לי קשרים חברתיים עם נוער שומר מצוות ברוסיה הקומוניסטית. לאט לאט למדתי מהם על השבת, על כשרות, על מזוזה ועוד.

בגיל שש עשרה כבר לא התאים לי לגור בבית עם אמי (סבי וסבתי כבר לא היו בין החיים). היא חששה מאד מכך שהתחלתי לשמור מצוות. נאלצתי לעזוב את הבית ויחד עם עוד חברה, שהיא והוריה התגיירו, עברתי לגור בדירה בה התנהל בחשאי גן – פנימייה יהודי ל-12 ילדים של יהודים שחזרו בתשובה, ורצו שילדיהם יקבלו חינוך יהודי. התפקיד של חברתי ושלי היה לדאוג לילדים לארוחת ערב, להשכיב אותם לישון ולהשגיח עליהם בלילה. צ'ארנה הייתה אישה מבוגרת שהגיעה כל יום לשעתיים שלוש לבשל אוכל כשר לילדים, שגם חברתי ואני נהנינו ממנו. לימים, צ'ארנה ליוותה אותי למקווה לפני יום חתונתי.

החתונה שלי וההכנות

בגיל 17 הגיעה אלי הצעת שידוך של בחור שחזר בתשובה גם כן. השם העברי שניתן לו לאחר שעשה ברית בגיל 27, היה אלכסנדר. בתחילה סירבתי כי חשבתי שעדיין לא הגיעה העת עבורי להתחתן, אך לאחר שההצעה הזו הובאה לפני עוד פעמים נוספות, החלטתי להיפגש אתו ולהכיר אותו. בסופו של דבר גם התחתנתי אתו.

אמי, שהתנגדה לחזרתי בתשובה, לא עזרה לי בהכנות לקראת החתונה שהתקיימה כדת וכדין. אבל לפחות לא סירבה שהחופה תערך בבית, למרות הסכנה הגדולה הכרוכה בכך. באותם ימים אסור היה לערוך חופות ברוסיה, וזו הייתה החופה הראשונה שנערכה ברוסיה אחרי שנים רבות. היה זה בשנת 1984. לחתונה הגיעו כמאה ועשרים אנשים מכל רחבי רוסיה וגם אנשים מחוץ לרוסיה. היו שם אנשים שכלל לא הכרתי. זה היה מעמד שהרבה רצו לקחת חלק בו. אני קניתי והכנתי את כל האוכל לסעודת החתונה. עבורי זו הייתה חוויה מאתגרת ביותר. הכשרתי המון עופות ומרטתי את כל הנוצות שלהם, הכנתי יין מצימוקים ואפיתי הרבה חלות.

יום לפני החופה הלכתי לטבול במקווה. זה היה המקווה היחידי בכל מוסקבה, שהיה ממוקם במקום נסתר בבית הכנסת, ששם ביקרתי כבר כשהייתי בת 14. כדי להגיע למקווה היה צריך לעבור דרך אולם בית הכנסת שבו ישבו תמיד יהודים מבוגרים ו…. גם סוכנים של הק.ג.ב. בלבוש יהודי שהושתלו במקום. כולם ידעו מי הם והיה צריך מאד להיזהר מהם. השעה המתאימה הייתה אחרי תפילת שחרית, כשהם – אנשי המשטרה החשאית יצאו  להפסקה קצרה  לאכול את ארוחת הבוקר שלהם. בדיוק אז, צ'ארנה, שליוותה אותי, הכניסה אותי מהר מהר, דרך אולם בית הכנסת למקווה. זה היה מקווה ישן אולי בן מאה שנה, ובלשון המעטה, הוא בכלל לא היה נקי. זו הייתה עבורי מסירות נפש כפולה לטבול בו. למזלי אחרי החתונה עברנו לגור מחוץ למוסקבה, במקום בו זרם נהר, ובנהר הזה טבלתי כשהייתי צריכה.

נחזור לחתונה. כאמור הגיעו הרבה אורחים וחלק מהם אפילו הגיעו יום לפני החתונה וישנו בדירתנו. קומה מתחתנו גר איש של המשטרה החשאית. הוא שם לב לתנועה הרבה של אנשים שהגיעו אלינו, שמע את הרעש והלשין עלינו. בעוד חתני ואני עומדים תחת החופה, ראו האורחים מבעד לחלונות רכבי משטרה רבים ברחוב. פחד גדול אחז בכל הנוכחים, ולמרות זאת הרב המשיך לקדש. כולם כבר ידעו מה יהיה מר גורלם (חקירות, שנים רבות בכלא או בסיביר וגם מוות). השוטרים דפקו בחוזקה בדלת הבית וצעקו שנפתח… והרב המשיך לברך את שבע הברכות שמברכים תחת החופה. רק אחרי שנשברה הכוס, הורדתי מהר את הכיסוי, שכיסה את פני בשעת החופה. הכנסתי מהר מהר את כל האורחים לחדרי הבית וסגרתי עליהם את הדלתות, כך כשפרוזדור הכניסה לבית היה ריק מאנשים, ניגשתי לפתוח את דלת הכניסה לבית. השוטרים הביטו בי, כשאני לבושה בשמלה לבנה… ואז… אירע נס גלוי גדול שאי אפשר בכלל להבין. הם אמרו לי שלום, והוסיפו שהם שמעו שהגיעו לכאן הרבה אנשים זרים ומוזרים, וגם היו רעשים לא רגילים. אמרתי להם שאני יהודיה, ושיש לי מכרים רבים שהגיעו לבקר אותי מכל רחבי רוסיה. הם פשוט אמרו טוב ו… הפנו את גבם והלכו להם. עד היום אני לא יודעת איך להודות לה' על גודל הנס.

היציאה מרוסיה

בשנת 1980, כשירד "מסך הברזל" על רוסיה, הגשנו אמי, אחותי ואני בקשה לצאת מרוסיה. כמו רבים אחרים קבלנו סירוב. בשנת 1985, שנה אחרי חתונתי, קיבלנו שלושתנו אישור, כולל בעלי שבכלל לא הגיש בקשה לצאת מרוסיה. איך זה קרה? זוכרים את השכן "הנחמד" שלנו שהלשין עלינו לשלטונות בזמן החתונה שלנו? הפעם הוא באמת היה "נחמד". ובכן הוא היה איש בכיר בק.ג.ב., והיות והוא מאד רצה את הדירה שלנו לבתו שהתחתנה, הוא הפעיל את הקשרים שהיו לו כדי שנקבל מהר אישור יציאה מרוסיה, וכך תתפנה הדירה שלנו בשבילם. ביום בהיר אחד בלי שום הודעה קודמת, קיבלנו הודעה דחופה להגיע ל"אביר" – המשרד לאישורי יציאה מרוסיה. שם אמרו לנו שקיבלנו אישור יציאה ואם לא נממש אותו תוך שלושה ימים, נאבד אותו. אפילו לא הייתה לנו מזוודה. מצאנו קרטון בחנות כל שהיא, לתוכה הכנסנו מעט בגדים וחפצים הכרחיים, קשרנו אותה עם חבל, וכך יצאנו לדרך לארץ ישראל.

כל מי שיצא מרוסיה יכול היה  לקחת אתו רק מאה ושמונים רובל. כל אחד מאיתנו המיר אותם לתשעים דולר. כך, שלבעלי ולי יחד היו מאה ושמונים דולר בלבד שאמורה הייתה לשמש אותנו בדרכנו הארוכה. הטיסה שלנו חנתה בווינה, שם חיכינו שלושה שבועות לטיסה לישראל. בווינה ראיתי בפעם הראשונה אנשים עם שטריימל על ראשם. נדהמתי שיש אוכל כשר בחנויות. למרות ששהינו שם בדירה מאד קטנה עם מינימום של המינימום דברים, שמחנו כי ידענו שסוף סוף יצאנו מרוסיה לחיים חדשים בארץ ישראל.

העלייה לארץ

הגענו למרכז קליטה בירושלים, שם גרנו שנה, ואחר כך עברנו לגור בשכונת רמות, ויותר מאוחר עברנו לביתר.

בישראל לא התקבלתי לעבודה כאחות, למרות שלמדתי לימודי אחיות ברוסיה, כי היה עלי להשלים לשם כך שנת לימודים נוספת. הייתי זקוקה לפרנסה, לכן התחלתי לעבוד במעבדה בבית ספר תיכון בירושלים. מאז כשלושים וחמש שנה אני עוסקת בכך.

ורד, אחותה הקטנה של סבתא

אחותי הצעירה נולדה לאמי בנישואיה השניים, כשהייתי בת שתים עשרה. מטבע הדברים, אני זו שטיפלתי בה וגידלתי אותה, כאשר אימא הייתה עסוקה בפרנסתנו.

כשהגענו לארץ היא הייתה בת שבע. לאחר שנה שלמדה בבית ספר ממלכתי, התעקשתי שהיא תלמד במסגרת יהודית תורנית והיא עברה ללמוד בבית ספר דתי "נועם" בירושלים. מעניין שכשהגיעה העת שלה להקים בית בישראל, היא הכירה והתחתנה עם בחור שסבא רבא שלו היה אח של סבתא רבקה. בעלה רב ומרצה בעל שם בארץ וברחבי העולם. נולדו להם ברוך ה' אחד עשר ילדים. עוד אחד עשר נכדים יהודים לסבא אלקין ז"ל. סבא שלי קיווה תמיד שיהיו לו נכדים יהודים, ואף זכה, שיהיו לו גם נינים יהודים ממני ומאחותי שגם חזרה בתשובה. אנחנו היחידות מכל המשפחה, שברוך ה', לא התבוללנו.

הקשר עם הרבי

לפני 35 שנה בתשרי שנת תשמ"ח זכיתי לבקר בחצרות הקודש אצל הרבי מליובאוויטש בניו יורק. הרבי הורה לי אז להתעסק בשידוכים. מאז אני עוסקת גם בשידוכים. לקח לי הרבה זמן ללמוד איך לעסוק בשידוכים בצורה נכונה וטובה.

למדתי גם קאוצ'ינג- טיפול רגשי ונירוגרפיקה – שיטת טיפול היוצרת שינוי במחשבות על ידי ציור. שני תחומים אלו מסייעים לי מאד בעבודת השידוכים וגם אני מסייעת לזוגות שאני משדכת ונותנת להם הדרכה לחיי הנישואים. אני גם מרצה ומוסרת שיעורים, וזה תורם הרבה לנפש שלי. בעבודת השידוכים היו לי חוויות מרגשות. עזרתי לאנשים לשנות את החיים שלהם ולמצוא את המזל שלהם..

השבת של סבתא

בסעודות שבת היה לנו מנהג שכל מי שהתנהג יפה במהלך השבוע הביא את היין לשולחן השבת. ומי שהיה במקום השני בהתנהגות הביא את החלות. כמובן שדאגנו שכולם יצליחו לקבל את התפקידים החשובים האלה. מגיל צעיר מאד יצאו הילדים למבצע תפילין שהרבי הורה להתעסק בו כדי לזכות יהודים במצווה יקרה זו ששומרת ומגנה על כל עם ישראל. הבן הבכור שלי היה מאד אחראי כבר מגיל צעיר, הוא היה עוזר הרבה בבית ופעם חסך כסף וקנה לי זר פרחים גדול לכבוד שבת.

ההכנות לשבת מתחילות אצלי קודם כל בבירור – מי מגיע. כשיודעים מי המגיעים, יודעים לקנות את הדברים שהם אוהבים. ברוך ה', כמעט תמיד צריך להגדיל את השולחן ואנו עורכים אותו יפה עם כלים נאים מזכוכית. בדרך כלל בשולחן השבת אני אוהבת לספר סיפורים מהתנ"ך וגם הילדים מספרים את פרשת השבוע ושרים שירים וניגונים אהובים. אחד המאכלים האהובים ביותר על בני משפחתי הוא פירושקי – מאכל רוסי מסורתי – מאפה ממולא בתפוחי אדמה או בירקות אחרים.

כשהתחתנתי עשיתי הסכם עם הקב"ה שיהיו לי שנים עשר ילדים. ה' נתן לי תשעה ילדים, ותמיד היה לי נדמה שחסר ילדים בבית. החברים של ילדי שהגיעו תמיד לביתנו נתנו אווירה יותר תוססת, וכך מילאו לי את החוסר הזה.

סבא אלקין הוא הדמות המשמעותית ביותר בחיי. דמותו הייתה מאד דומיננטית בימי ילדותי, למדתי מהתנהגותו והנהגתו המון. דמותו ליוותה ומלווה אותי כל חיי עד היום. בכל פעם שאני עושה מעשה טוב, עולה דמותו למול עיני, וברור לי שזה לזכרו ולעילוי נשמתו.

ברוך ה' חלק מהצאצאים היהודים של סבא אלקין

הזוית האישית

סבתא מרים: תמיד הקשר של חני ושלי הוא קשר חם של סבתא ונכדה. בעקבות המפגשים של תכנית הקשר הרב דורי, השיחות ביננו וסיפור חיי שסיפרתי לה, התקרבנו יותר זו לזו. הטיול המשותף תרם גם כן לקשר הלבבי בינינו, ונתן לנו חשק לעוד טיולים משותפים.

חני: מאוד נהניתי לגלות דברים חדשים על סבתא שלא ידעתי עליה. אני אוהבת את סבתא ושמחה שבגלל המפגשים של הקשר הרב דורי, נפגשנו הרבה יותר.