מאגר סיפורי מורשת

סבתא אילנה לבית דוגה נולדה בירושלים. סבתא מספרת: "בילדותי אהבתי לשחק במשחקים בחוץ כמו קלאס ומחניים, חמש אבנים, גומי וסבתא סורגת. הזיכרון הכי יפה שלי מהילדות הוא את השקט והרוגע, הגינה של הבית שלנו ואת ריח האדמה של הגשם הראשון.

בילדותי מאוד אהבתי לקרוא ספרים, אבל אחותי התאומה לא אהבה בכלל. גם היום אני אוהבת לקרוא ספרים. אבל ההבדל בין פעם להיום, זה שפעם הייתי קוראת ספרים על העצים בגינה של הבית שלי, הייתה לי פינה על העץ שהייתי קוראת בה ספרים, והיה לנו גם נדנדה מגלגל שמחובר עם חבלים לעץ, ביתי היה ממש קטן. היה בו חדר אחד ולא היה מטבח וגם לא מקלחת ושירותים. השירותים והמקלחת היו מחוץ לבית ואני זוכרת שאני ואחים שלי היינו מפחדים לצאת בלילה לעשות שירותים, במקלחת היה דלי שאיתו היינו מתקלחים.

בביתי דיברו בשפה כורדית מעוברתת (שזה הרבה עברית וקצת כורדית) אבי ואמי דיברו בערבית. כיום אני לא כל כך מדברת כורדית אבל אחותי התאומה עדיין מדברת אותה, וכשאני באה לבקר אותה אני מדברת איתה בכורדית. בכל פעם שאבי הדליק את החדשות (שהיו בערבית), יצאנו מהבית כי לא אהבנו לשמוע את זה.

כשאחותי בתיה התגייסה לצבא, ההורים שלי לקחו את זה ממש קשה, כי זה לא היה מקובל. (גם אני התגייסתי לצבא).

כיום המשפחה שלי גרה בקסטל, יש לי עשרה אחים ואני אחת לפני האחרונה. אחריי יש את אחי הקטן משה. שלושה מהאחים הגדולים שלי נולדו בכורדיסטן, וכשהם עלו לארץ שינו להם את השמות לשמות עבריים. אמי ואבי עלו לארץ צעירים עם שלושה ילדים (שהם האחים הגדולים שלי), ואימא שלי הייתה בסוף ההיריון. במהלך הטיסה התחילו צירי לידה ואחותי חנה נולדה במטוס בדרך לארץ. האחראים על העלייה החליטו לעצור באיראן ולקחו את אימא שלי לבית חולים שם. אחרי שבוע הם חזרו לקחת אותה גם לארץ. אבא שלי הגיע לארץ לבד עם שלושת הילדים.

אני זוכרת מאז שאני קטנה עד שהתגייסתי לצהל, כל ילדי השכונה היו נפגשים במועדון, היו שם משחקים וריקודים. כיום זה נקרא תנועת נוער. כשאני גרתי במעוז ציון, זה היה ישוב קטן, ועכשיו הוא הרבה יותר גדול. כשהייתי ילדה היו שם ערבים בישוב וגם בישוב הצמוד מבשרת. כשההורים שלי הגיעו לארץ הייתה מלחמה, הערבים ברחו והיהודים כבשו את מעוז ציון ואת מבשרת, וחיברו אותם ביחד וקראו לישוב מבשרת ציון.

במעוז ציון הייתה עמדה שממנה היו יורים על השיירות שעולות לירושלים בשם "הר הקסטל" והיו שם הרבה בונקרים שבהם היו מתחבאים ויורים על השיירות. ומאז עד היום עורכים שם טקסים מיוחדים וחשובים של עם ישראל (כמו הטקסים של יום העצמאות), כי היו בקסטל הרבה הרוגים.

כשהייתי קטנה נהגנו לאכול הרבה דברים מסורתיים. אמי הכינה הרבה מאכלים כמו: קובה (בצק מסולת ממולא בשר), נואה (צמח עונתי שצומח בעונת החורף ומצריך בישול ארוך), יפרך (עלי גפן ממולאים) ולחם אדום. ההורים שלי לא ידעו מה זה שניצל ודברים קפואים. היו לנו כבשים ותרנגולות בגינה, וכך יכולנו להשיג ביצים וחלב. אימא שלי הכינה גבינות שלא היו צריכות קירור, זיתים כבושים וכל מיני סוגי חמוצים וכבושים למיניהם. היה לנו רב בשכונה ששחט לנו את החיות ואימא שלי הייתה מבשלת אותם.

הייתה לי שכנה שהיה לה סוג של תנור באדמה שלשם היו הולכות האימהות להכין את הלחם האדום, וכתשלום על השימוש הייתה מקבלת חלק מהלחם שהכינו אצלה וכל אחד נתן לה משהו חזרה. היה לה בור באדמה ששמו עליו רשת והדליקו אותו עם עצים, וככה הכינו את הלחם האדום. הטלפון הראשון היה כשהייתי בת 12. הטלפון היה ביתי ורק לשעת חירום.

הארוחות בביתנו היו מאוד שונות מהיום. הסלט היחיד שהיינו אוכלים בבית היה סלט ירקות עם עגבנייה, מלפפון, לימון, מלח ופלפל, כי זה מה שהיה לנו בגינה. בגינה שלנו היה הכל: אגסים, תאנים, שקדים ירוקים, תפוחי אדמה, רימונים, קשיו ועוד המון דברים. היינו יוצאים החוצה וקוטפים כל מה שאנחנו רוצים, וגדלתי על זה. לא היינו צריכים לקנות כלום. התבלינים היחידים שהיינו קונים זה מלח לימון, מלח רגיל ופלפל. יש הרבה תבלינים שלא השתמשנו בהם (כמו פפריקה, כמון וכורכום). השתייה היחידה שהייתה היא מים ומיץ פטל, והיו קוראים לזה גזוז. לא היה נס קפה ותיונים, היה תמצית תה שהיה צריך להרתיח והיה תמיד על מיחם מים חמים או על תנור החימום בחורף להכנה לנו ולאורחים שהיו מגיעים אלינו. היינו משתמשים רק בצמחי תבלין טרי מהגינה. לא היה גם יין אז אבא שלי היה מכין את היין עם הענבים שהיו בגינה, והוא היה מכין דבלות (שזה תאנים מיובשים) ופירות מיובשים כגון שזיפים ומשמש וגם לדר.

כשהילדים שלי היו קטנים לקחתי אותם לקטוף נואה, והם היו נהנים, זה היה גם בילוי בשבילנו לטייל בטבע וגם לקטוף את הנואה. לא היה לנו מקרר, היה לנו מקרר סוג של קופסא גדולה ממתכת וכל שבוע קנו גוש קרח ובתוכו קיררנו את הדברים, שלא יתקלקלו. בילדותי שמעתי שירים בכורדית מעוברתת, ואחים שלי היו שמים שירים ביוונית. היו גם הרבה שירים בעברית. כשגדלתי היו יותר שירים באנגלית. כשההורים רצו לבשל אוכל מבושל ולחמם אוכל, היה פרימוס שעליו היו מבשלים וגם מרתיחים מים בדוד גדול למקלחות, והיה תנור נפט עם רשת למעלה שעליו היו שמים את הסירים לאחר הבישול על הפרימוס כדי שהאוכל יישאר חם. אני זוכרת שההורים שלי היו רואים סדרה בערבית כל יום שישי, לפני כניסת שבת. אמי עבדה כמנקה במוזיאון ישראל ואחר כך עברה לעבוד במוזיאון רוקפלר בעיר העתיקה. אבי היה עובד בבית קפה, הוא היה סוג של מלצר. כשהוא התבגר הוא עבד בסופר של אחי אלי כשומר.

בבית שלי לא היה אור אז היינו מדליקים אור עם פתיליות ועל הפתיליות היינו שמים כיסוי זכוכית.

בילדותי אהבתי את ראש השנה והיום אני יותר אוהבת את פסח. חגגתי יום הולדת בבית שלי והייתה לנו יום הולדת פשוטה. היה רק פרחים ובלונים. כשהייתי קטנה חגגתי עם המשפחה ושגדלתי ההורים שלי הרשו לי לצאת למועדוני ריקודים. אח שלי אלי אהב לשיר לנו שירי שבת. לכל חג היו הכנות שונות וכל חג היה לו את המאכלים המיוחדים לו, בראש השנה אמי הייתה מכינה לנו אחד המאכלים האהובים: לחם אדום וליום כיפור היה סוג של לחם שונה, ולסוכות היה את המאכלים שלו, ולכל חג היו מאכלים שונים שהוכנו אך ורק בחגים. כשהיינו קטנים ההורים שלי היו אוספים פטריות מיוחדות ומאז ילדותי לא ראיתי ולא אכלתי.

עבודתי הראשונה הייתה מזכירה. למדתי בבית ספר "בית צעירות מזרחי" את מקצוע המזכירות, ואחרי שעות הלימוד עבדתי כמה שעות כמזכירה והייתי צריכה גם להדפיס. אני זוכרת את עצמי כתלמידה חרוצה. אהבתי מאוד אנגלית וחשבון והמקצועות האהובים עלי הם היו שיעורי מלאכה ולמדתי כל מיני דברים כמו טלאים, ציורים, סריגה, תפירה והכנתי שטיחים. במקצועות שפחות אהבתי הייתי שובבה. וזה היה חלק מהלימודים. הילדים שלמדו איתי היו חלק מילדי השכונה. אני והאחים שלי הינו משחקים עם כל ילדי השכונה ועד היום אחותי התאומה נורית שומרת איתם על קשר למרות שכל אחד גר במקום אחר.

החפץ המיוחד שעבר אצלנו במשפחה היה שרשרת עם מטבע מזהב שנקרא "סוברין" משנת 1960 או מטבע לירה ששווה היום כ- 3000 שקל. קיבלתי גם סיר מיוחד בלי ידיות וגם קיבלתי תכשיטים. לאחיות שלי נורית, חנה, וזמירה עדיין נשארו תכשיטים שאמי הביאה מכורדיסטן, בכורדיסטן ההורים שלי היו נחשבים עשירים. היה למשפחה של אבא שלי סוג של קניון ולאימא שלי היה הרבה תכשיטים.

כאשר ההורים עלו לארץ נאסר עליהם לקחת רכוש איתם להוציא קצת בגדים בעלייה למטוס. לקחו מכל העולים את התכשיטים וכסף וכל דבר בעל ערך ואימא שלי לא ויתרה על התכשיטים שלה, אז היא החביאה אותם בטיטולים מלוכלכים של אחותי הגדולה שהייתה בת שנה, כי פעם הטיטולים היו מבד ואמי הייתה מכבסת אותם בידיים. ההורים שלי עלו לארץ רק עם הבגדים שעליהם והתכשיטים שהיא הבריחה.

לאחר שהוריי נפטרו רוב הדברים נשארו אצל בתיה אחותי. היא גרה שם והיא לא רצתה לזרוק את הדברים. כמו כן, לאחר שהוריי נפטרו נעלמו כל התמונות והתצלומים שהיו ולכן אין לי תמונות להמחשה של ילדותי. אף אחד לא יודע מי לקח אותם מתי שהוא בזמן האבל.

אני מאוד אוהבת את ילדיי ואת משפחתי ואוהבת מאוד את הנכדים שלי ונהנית מכל רגע בחברתם. הייתם ואתם תמיד כל עולמי.

טיפ שיש לי לתת הוא – להשקיע בלימודים וללמוד כל מה שאפשר כי תמיד זה משתלם, להנות מהיום כאילו אין מחר, לחייך תמיד ואז החיים יחייכו אליך, לעבוד בעבודה שאוהבים ונהנים לקום בבוקר בשבילה, ולבחור בן זוג טוב לחיים ולהקמת משפחה.

הזוית האישית

יעל המתעדת: הייתה לי חוויה מעניינת ללמוד על פשטות החיים שבה סבתא גדלה, הדומה והשונה בין איך שאנו גדלים לעומת העבר.