מאגר סיפורי מורשת

שמי יגאל קובלינר. נולדתי בשנת 1943 בקיבוץ שדה אליהו להורי מרדכי ורות.

אבי, מרדכי היה מראשוני החברים שהקימו את קיבוץ טירת צבי. אחרי תקופה מסוימת, שלחו את אבי, יחד עם עוד כמה חברים, מטעם קיבוץ טירת צבי לקורס של המנדט הבריטי להיות שוטר אנגלי (נוטר). כאשר האנגלים הבחינו בכישורים שלו, הם החליטו שילך לקורס עוד יותר גבוה, להיות מפקד הנוטרים בעמק, באזור שנקרא היום "הבית האדום". בבית האדום, גרו פעם טמפלרים גרמניים שגורשו מן הארץ במלחמת העולם השניה. זה היה בית מאוד יפה, והוא מה שנקרא היום: "הבית האדום". הבית הזה היה נטוש, לכן האנגלים החליטו שהם רוצים להקים בו בסיס לנוטרים. הנוטרים היו מטירת צבי ומקיבוצים אחרים, הם התאמנו וגרו בו בתקופות מסוימות.  שם אבא שלי פגש את אמא שלי.

אחרי שהם התחתנו ואמא היתה בהריון, בתקופה הזו לא היו מכוניות ועל הכבישים היה קשה מאוד לנסוע. לכן היה נהוג ששלושה שבועות לפני הלידה נוסעים לבית החולים בעפולה ומחכים שם ללידה. באותה תקופה ה'הגנה' שלחו את אבא שלי לקורס מאז"ים ( מפקדי איזור) שהוא קורס הקצינים של ההגנה. לפני כן הוא עבר קורס מפקדי כיתות של ההגנה. זאת בנוסף לתפקיד מטעם האנגלים, אימון ופיקוד הנוטרים. על קורס המאז"ים פיקד יגאל אלון, שהרשים מאוד את כולם וגם את אבא שלי במנהיגות שלו ובדרך הניהול שלו. האימונים היו באזור גינוסר ליד הכינרת ובשלושת השבועות שאמא שלי היתה בבית החולים הוא קיבל רשות להגיע אליה פעם בשבוע ולראות מה שלומה. בפעם הראשונה או השניה שהגיע אליה לבית החולים, הוא ביקש ממנה שאם ייוולד להם  בן –  שייקרא בשם המפקד יגאל אלון הנערץ עליו ואם תהיה בת – שתקרא באיזה שם שתרצה. והיא הסכימה.  כשאבא שלי הגיע בפעם השלישית, בירכו אותו ב"מזל טוב , יש לך בן!" והוא אמר "מה, כל כך מהר?" כך נקראתי על שמו של יגאל אלון, שזה כבוד גדול לי ולמשפחה.

אמא שלי היתה מטפלת תינוקות. שנה לפני שהיא התחתנה, היא עברה השתלמות בירושלים בטיפול בתינוקות, שזה סיפור בפני עצמו. גם בי היא טיפלה כשהייתי תינוק. לא הייתי בן יחיד, אחרי נולדה יהודית שגם גרה בקיבוץ, ואחריה דרור שגר בירושלים ואחריה רחל שגרה במצפה נטופה.

תקופת ילדותו של סבא יגאל

סבא מספר: "בקיבוץ שדה אליהו, גרנו ב"בית 7" מה שנקרא היום "בית 8", ושם יש היום מוזיאון קטן. בתקופה ההיא, בבית 7, היו ארבעה חדרים לשלוש משפחות: לכל משפחה היה רק חדר אחד והחדר הרביעי – היה לכל הילדים. היה מאוד צפוף. בתקופה הזו לא היו מאווררים, ולא היו שום אמצעי קירור, ברור שלא היו מזגנים כמו היום. בחורף לא היתה בעיה כי היו פשוט מתכסים בעוד שמיכות ועוד שמיכות. אבל בקיץ של עמק בית שאן החום היה איום! וגם להורים שלי היה מאוד חם והם קיבלו מסבא וסבתא שלי מארצות הברית מאוורר. אבל עדיין היה חם, החדרים תוכננו שיהיו מאווררים עד כמה שאפשר. זה היה מהמאווררים הראשונים שהיו בקיבוץ. החדרים היו פשוטים מאוד: היו בהם ארון ומיטה נפתחת שפותחים רק בלילה. בקיץ היה חם אז הלכנו לישון מתחת לגגון שמחוץ לבית, כי שם היה יותר נעים אבל בתקופה הזאת היו הרבה יתושים, אז מסביב לכל מיטה היתה כילה. שירותים לא היו בבית. הם היו במקום רחוק מחוץ לבית, ובלילה מפחיד להסתובב בחוץ. אז היה סיר לילה. גם מקלחת  לא היתה בבית. היינו מתקלחים בגנים, ולהורים היתה מקלחת ציבורית: מקלחת לחברים (לגברים) ומקלחת לחברות (לנשים). לא ביחד. וסבונים אף פעם לא היה מספיק ומגבות היה צריך להביא מהבית. ככה התקלחו אז.

בקיץ היה אפשר להתקלח בחוץ ובבית שלנו, בית 7, היתה  המקלחת הראשונה: לקחו צינור, חיברו אותו לברז והעמידו אותו על עמוד. את הכל הקיפו בעמודים ובבד יוטה, והיה כיף, כי לא היה צריך ללכת למקלחת של החברים. ואם באמצע הלילה היה קר היה ניתן לקום ולהתקלח.

במקום בו גרנו, היו כל מיני בעלי חיים שהסתובבו מחוץ לבית. למשל, היו עכברים וחולדות שהיו מסתובבים שם. ופעם הגיע אלינו בן דוד מצ'ילה וכנראה הוא לא סגר טוב את הכילה, וראה עכברוש על המיטה שלו, הוא לקח מקל והרג אותו, אבל אז המזרון שלו היה נראה נורא. הסתובבו שם תנים וכשישנו בחוץ, אף פעם לא ידענו האם התן רחוק או קרוב אלינו, בגלל היללות שלהם.

והיו גם שריפות, או בגלל השכנים הערבים ששרפו שדות, או בגלל החום והאש, בלילה זה היה דבר ממש מפחיד, אף פעם לא ידעת האם האש בדרך אליך או מתרחקת ממך. להתעורר ולראות שריפה מאופק עד אופק זה מפחיד. באופן כללי, היה לנו כיף, ההורים שלנו עבדו מאוד קשה וגם שמרו. והם היו כל הזמן  מאוד עייפים. לא היה להם הרבה זמן אלינו, אז אנחנו היינו מסתובבים מחוץ לקיבוץ, דגים דגים, אוספים "לחם ירושלמי", עושים מדורות, צולים את הדגים ותפו"א ומכינים מאכלים והיינו חופשיים.

תקופת בית הספר היסודי

בכיתה א'-ג' היינו בבתים שעוד קיימים היום ליד בית הכנסת, שם היו הכיתות. הגיעו אלינו ילדים גם מקיבוץ עין הנציב. יותר מאוחר כאשר החליטו שצריך לבנות בית ספר אזורי, היה ויכוח גדול עם טירת צבי. טירת צבי טענו שבגלל שהם הראשונים, בית הספר צריך להיות אצלם, אולם בקיבוץ הדתי החליטו שבגלל שקיבוץ שדה אליהו נמצא באמצע, שם יהיה בית הספר, ובסופו של דבר זה מה שהתקבל, למרות שהיה כעס גדול.

לבית הספר הזה חיפשו מנהל. ולא היה אף אחד בעמק שהיה מתאים, כי אף אחד לא למד את זה. אז חיפשו וחיפשו, ומצאו בירושלים מנהל ושמו היה שלמה גולדשמידט. עם המנהל הזה היינו יוצאים להרבה טיולים. ובגלל שהוא היה ארכיאולוג והיה לו רישיון לחפור, הלכנו איתו הרבה פעמים לתל רחוב וחפרנו שם. כל אחד שמצא משהו היה רץ אליו. יום אחד בזמן שאני חופר אני מגלה כד שלם. עובר שם ילד שנה מעלי ואומר לי "אל תיגע בזה זה גולגולת", אז נבהלתי ועזבתי את זה, אז הוא התחיל לחפור שם ומצא צפחת שלמה ומושלמת, הביא אותה אל המנהל וקיבל המון שבחים, ואני אכלתי את עצמי שהקשבתי לו. הוא היה מורה בחסד. הוא ידע שלהורים אין כוח לשלוח אותנו לישון וילדים צריכים לישון. לכן, בשעה שמונה בערב, הוא עבר מאחורי כל הבתים ואוי ואבוי להורים שלא הרדימו את הילדים שלהם! הוא היה נותן להם על הראש.

המנהל גר במגדל המים ומשם צפה על בית הספר. כאשר ילדים היו רבים ממש, הוא היה קורא להם אליו ועושה ממש משפט. הוא היה יושב על המדרגות ומעמיד ילד בימין ושני בשמאל. הוא היה שומע את שני הצדדים ואחרי זה הוא היה שואל מי ראה או שמע ומזמין את העדים להעיד. ואז היה מסביר את פסק הדין לכולם. וכך אחרי שפסק לא היו יותר וויכוחים. אנחנו קראנו לזה "משפט שלמה"

תקופת מלחמת השחרור

כשהייתי בן חמש, בארץ הייתה מלחמת השחרור והוקמה המדינה, הרבה אני לא זוכר מהמלחמה, כי הייתי ילד צעיר, אבל מה שכן זכור לי, שהיה מקלט ליד גן רימון בקיבוץ שלא נחפר עמוק כי מי התהום הציפו אותו. הרצפה של המקלט היתה עשויה קרשים ומתחתיה מים כל השנה. במלחמה לא היתה ברירה והיינו צריכים להיכנס למקלט ולישון שם למרות שהיו שם מים. אחרי המלחמה עדיין גרנו ב"בית- 7", וחבר היה נוסע עם משאית לקנות ולהביא דברים מהשוק. לילה אחד כאשר כבר ישנו, הוא נכנס ואמר לנו:, "לקום! לקום! אתם חייבים לראות!" קמנו. אותו לילה היה מאוד קר והוא הביא לנו מהמשאית דלי מלא בשלג! אנחנו מעולם לא ראינו שלג  אבל זה גם לא הרשים אותנו, בעינינו זה היה בסך הכל, דלי מלא קרח. בבוקר התעוררנו וכל הקיבוץ נצבע בלבן. יצאנו לטייל בשלג וצילמנו. סבא מרדכי היה אומלל בגלל השלג, כי הוא נטע בקיבוץ עצים טרופיים, לא עצים נשירים, אז הם היו מלאים עלים ולא הספיקו לגדול וכל השלג רבץ על העלים ושבר המון ענפים. והוא חיפש אנשים שיעזרו לו לנער את העצים כי נשברו עוד ועוד ועוד ענפים.

סיפורו של חפץ: הכתובה של מרדכי ורות קובלינר חתונתם של אבי ואמי, מרדכי ורות, נערכה במחנה הישן של שדה אליהו, ומכל האורחים הרבים שהיו , רק שניים לא גרו בקיבוץ. הכתובה בגודל של 30  על 40 ס"מ, עשויה מקלף אמיתי, ומצוירת על ידי האומן בן – אורי שבאותו הזמן היה גם חבר הקיבוץ, וגם חבר של סבא מרדכי. היו להם דברים משותפים כגון אהבה לשירה, למוזיקה ולאומנות, והכי חשוב שהוא התחתן עם ארוסתו של חיים (אחיו של סבא מרדכי), לאחר פטירתו של חיים מטיפוס . הכתובה בנויה מעיגולים, עיגולים ובכל עיגול מצויר סיפור משל עצמו:  הציורים הם על רות, מרדכי, והקיבוצים שאליהם הגיעו אחרי עלייתם ארצה. רות הגיעה לכפר הנוער הדתי ומרדכי הקים את טירת צבי,  ואחר כך את שדה אליהו. היו עוד דברים אבל בן אורי לא ידע עליהם ולכן הוא לא צייר אותם. הוא ידע שסבא נוטר, אז הוא הכניס נוטרים לתמונה. הוא ידע שאנחנו קיבוץ דתי אז הוא הכניס את הפן הדתי. הוא ידע שסבא מרדכי עוסק בגננות נוי אז הוא הכניס גם את הנוי בכתובה.

הכתובה של סבא וסבתא ( ההורים של סבא יגאל) הייתה מאוד מיוחדת. וכאשר הם נפטרו, אני קיבלתי אותה בירושה. כיום היא ממוסגרת ותלויה בסלון ביתנו כדי שתישמר וכדי שכולם יוכלו לראותה, בתי, דגנית, הזמינה אותה בירושה מאתנו.

בחרתי להביא את החפץ הזה כי הוא מאוד נוגע לליבי וגם כי הוא על אבא ואמא שלי, והוא מספר את ההיסטוריה של המשפחה שלנו. החפץ עובר במשפחתנו בערך שלושה דורות.

הכתובה של מרדכי ורות קובלינר

החתונה של סבא יגאל וסבתא הניה

החתונה שלנו התקיימה בקיבוץ שדה אליהו, בשנת 1965, הצלם סמי טרופר, ראה שקשה לצלם אותי ואת אשתי יחד, כי אני מאוד גבוה והיא נמוכה. והפרשי הגובה בינינו הקשו עליו לצלם אותנו יחד. בתקופה זאת, החתונות התקיימו בחוץ, כי חדר האוכל היה קטן ולא היה מקום לכל החברים והאורחים.  אכלנו בחוץ בין חדר האוכל למחסן הבגדים הישן. הצלם ראה שליד מחסן הבגדים הישן, יש תעלה לאיסוף מי הגשמים,  אני ואשתי עמדנו קרוב לתעלה, ללא ידיעתנו, והוא ביקש בתנועות ידיים "שמאלה שמאלה שמאלה" פתאום עמדתי בתוך התעלה, ואז הצלם אמר זהו זה, כך הייתי נמוך יותר והיה לו קל לצלם אותנו.

תמונת החתונה (יגאל בתוך התעלה)

החופה של יגאל והניה (ראו את הפרשי הגובה)   

עיסוקיו של סבא כיום

כיום אני נקרא לעזור בנגריה, בדברים שאני יכול לעזור ויש לי תפקיד ב"חברא-קדישא". לקחתי אחריות על כל הטיפול הטכני במערכת החינוך, מבית תינוקות עד כיתה יב.

התחביב שלי הוא ללמוד תורה ולצעוד בשדות העמק בכל ימות השנה.

הזווית האישית

יגאל: שמחתי על ההזדמנות שהקשר הרב דורי, נתן לי לשוחח עם דוד, וגם השאלות המנחות נתנו לי את הכיוון, כי לסיפורים אין סוף. היום נראה לי שהתוצאה הסופית ממצה את הנושא וגם הקשר ביננו התחזק.

דוד: המפגשים עם סבא היו מהנים מאוד, והיה לי כיף לשמוע סיפורים חדשים שלא הכרתי, ועוד יותר להתגבש עם סבא. בסופו של דבר היה לי כיף מאוד.