מאגר סיפורי מורשת

לפני 79 שנה, בערב ט"ו בשבט, עלו המייסדים של קיבוץ ניר-עם להתיישבות על גבעה שוממה הסמוכה לכפר הערבי בית חנון שנמצא ברצועת עזה. השנה 1943.

מה זה קיבוץ

קיבוץ זו צורת התיישבות שיתופית ייחודית לציונות ליישוב מדינת ישראל. הקיבוץ מתבטא בשיוויון ושיתוף, ביצור, צריכה וחינוך. חברי הקיבוץ חייבים לעבוד בענפי הקיבוץ השונים או במקומות עבודה חיצוניים כאשר שכרם משולם לקופת הקיבוץ בתמורה הקיבוץ משלם להם על כל צרכיהם. זה עקרון  של שיתוף ושיווין בחובות וזכויות. מטרת הקיבוץ הייתה ליצור שיתוף כלכלי ורעיוני בין החברים.

בכל קיבוץ היו בדרך כלל מאות חברים שהתפרנסו מחקלאות ובהמשך גם מתעשייה. מקומות עבודה שנתנו שירותים לחברים היו: מטבח, חדר אוכל, בתי ילדים, מכבסה, מחסן בגדים, מתפרה, סנדלריה, מסגריה. מקורות הפרנסה היו: גידול בעליי חיים כמו לול, רפת, סוסים. בחקלאות: גידוליי שדה, פרדסים, מטעים וכו'.

הילדים שנולדו היו בבתי ילדים והקיבוץ דאג לכל צרכיהם. ההורים היו מקבלים את הילדים אחר הצהריים והיו משכיבים אותם לישון בחדר הילדים. ההורים נתנו לקיבוץ להחליט איך לגדל את הילדים. הדמות המשמעותית בגידול הילדים הייתה המטפלת.

אני בקיבוץ

אני נולדתי לפני 76 שנה בקיבוץ ניר עם. אימא שלי רחל, ילידת צ'כיה, ואבא שלי אשר, יליד רומניה, עלו לארץ לפני שפרצה מלחמת העולם השניה. הוריהם נרצחו בשואה. לי לא היו סבא וסבתא. הוריי הכירו בניר-עם וחיו שם עד יום מותם. יש לי עוד שני אחים צעירים ממני, מיכה ועוזי.

בלול התינוקות בקיבץ ניר עם

אני לא זוכרת הרבה מילדותי הצעירה, רוב מה שאני יודעת מגיע מסיפורים. תינוקות שנולדו הועברו ישר לבית תינוקות ומי שטיפל בהם היתה המטפלת. המטפלת שלנו הייתה גיטל'ה. האמהות היו מגיעות להניק לפי שעה קבועה ולא לפי הצורך של התינוק. בשעות הנקה כל האמהות היו יושבות ביחד וכל אחת היתה מניקה את תינוקה. בכל קבוצה היו 4-5 תינוקות.

מבית התינוקות עברנו לפעוטון וגם שם קבוצות של 6-5 ילדים. סדר היום היה קבוע. בשעה קבועה היו מעירים בבוקר אותנו ומושיבים את כולם על הסירים, המטפלת מלבישה ואחר כך ארוחת בוקר. במשך היום עסקנו בפעילויות כמו טיול בקיבוץ, בלול, ברפת ומגרש משחקים. ארוחת צהריים מקלחות ולישון (גם מי שלא רצה). אחר הצהרים ההורים היו באים ואוספים אותנו לבתיהם. בערב ההורים היו משכיבים אותנו לישון בבית הילדים. אם היה ילד שמתעורר בלילה, הייתה שומרת לילה שבאה ומרגיעה אותו.

1948 – בקיבוץ ניר עם, בבית הילדים עם המטפלת גיטלה

גדלתי בקיבוץ בחדר הילדים, בלי ההורים שלי, רק עם הילדים שהיו בקיבוץ. חברה שלי סיפרה לי שבלילות הייתי עוברת למיטה שלה או היא למיטה שלי כי פחדנו לישון לבד. היו ילדים שבאמצע הלילה ברחו לחדר ההורים וההורים היו מחזירים אותם לבית הילדים. להורים לא היתה מילה לגבי הילדים שלהם, הכל נעשה לפי "דבר המטפלת" וועדת החינוך. אני יודעת שלאימא שלי היה מאוד קשה עם צורת החינוך הזו והיא רצתה לעזוב את הקיבוץ, אך נשארה בגלל שאבא שלי לא ויתר.

מכיתה ד' היינו יוצאים אחרי הלימודים לעבודה בענפי המשק וגם ב"משק הילדים" שם גידלנו וטיפלנו בתרנגולות, כבשים, חמורים, שפנים וגם גידלנו תלתן – אוכל לחיות, וגם היה לנו גן ירק. עבדנו בענפיי המשק: בניכוש עשבים, דילול כותנה, קטיף כותנה, הידוק כותנה – היינו קופצים בעגלות מלאות כותנה ומהדקים אותה כדי למלא את העגלה כמה שיותר כותנה. עבדנו בלול באיסוף ביצים, קטיף תפוחי עץ ,קטיף שזיפים, בציר ענבים ובשדה תירס. כל יום אחרי הלימודים היה בא טרקטור עם עגלה שלוקח אותנו לעבודה של שעתיים. לאחר העבודה היינו הולכים לבית ההורים. האמת שלא היינו הרבה בבית ההורים: היינו אוכלים עוגה טעימה שאימא אפתה ורצים לשחק עם ילדי הכיתה בחצר המשק. שיחקנו במחבואים, בשוטרים וגנבים, בהנדס אפ, בקלס, חמור ארוך ועוד…

עד חטיבת הביניים (כיתה ז') חיינו בבית ילדים עם סדר יום קבוע. בית הילדים כלל חדרי שינה, שירותים, כיתת לימוד, חדר אוכל. המקלחות היו משותפות עד גיל 10 בערך, אחר כך הופרדו. למטפלת הייתה עגלה וכל יום היא הייתה הולכת להביא אוכל מהמטבח של הקיבוץ וגם אוספת בגדים ממחסן הבגדים. במחסן הבגדים בחרו והחליטו איזה בגדים נלבש.

אנחנו הילדים היינו עושים תורנויות בחדר האוכל ובכיתה שלנו. כל שבוע מתחלפים בן ובת. התורנות הייתה בניקיון הכיתה וחדר האוכל. כל יום שישי היינו מנקים את החדר שלנו וגם מחליפים מצעים. ביום שישי היו לנו בגדי שבת וקיבלנו ממתקים. ביום שישי גם היינו ישנים בחדר ההורים ואני זוכרת שלהורים שלי היה חדר אחד והם היו מסדרים את ארגז המצעים שלהם למיטה רכה ונעימה. הייתה התרגשות גדולה לישון אצל ההורים ולקום בשבת מתי שבא לנו, בנוסף – אצל ההורים קיבלנו ממתקים לשבת.

עשינו הכל ביחד: אכלנו ביחד, ישנו ביחד, אפילו התקלחנו ביחד, הכל בלי ההורים. מטפלת דאגה לנו במשך היום ושומרת הלילה שמרה עלינו בלילה. ההורים באו להשכיב אותנו. וכל הורה היה מספר לילד שלו סיפור לפני השינה. אני זוכרת שאבא שלי היה משכיב אותי לישון ומספר סיפורים שהוא היה ממציא, ואהבתי לשמוע את הסיפורים שלו. לאחר שכל ההורים הלכו, היינו קופצים מהמיטות ומשתוללים.

סך הכל אני זוכרת ילדות מאושרת (לא הכרנו משהו אחר). רק כשנהייתי אימא הבנתי את החסר הגדול בלא לגדול בתא המשפחתי בקשר עם ההורים, בקשר עם האחים. קשרים שהתחילו אצלי רק אחרי הצבא והתחזקו עם האמהות. עזבתי את הקיבוץ לפני 50 שנה אך עד היום, כשאני חושבת על בית, אני חושבת על ניר-עם. השורשים מאד חזקים ועמוקים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר המשתלה, תל אביב, התשפ"ב, 2022, בהנחיית המורה המובילה אלונה מייזל.