מאגר סיפורי מורשת

שמי דלית שילה, נולדתי באפק לקבוצה הראשונה של נכדי הקיבוץ, בשנת 1963.

כל ארבעת הסבים והסבתות שלי הקימו את פלוגת הים, שעברה למשמר הים, ועברו שוב להקמת קיבוץ אפק. ההורים שלי נולדו, אבא בפלוגת הים, ואמא במשמר הים.

גדלתי בלינה משותפת, לכל קבוצת הגיל שלי היה בית שבו אכלנו, ישנו, התקלחנו ולמדנו. כל יום היינו הולכים לבקר את ההורים בין השעות ארבע לשמונה בערב. בשעה שבע היינו הולכים לאכול איתם בחדר האוכל, ומשם חוזרים לבית הילדים לישון. בתקופה ההיא בקיבוץ, לא היו תנאים כלכליים טובים, אבל על הילדים לא חסכו.כל פסח היינו מקבלים סט בגדי שבת וסנדלים.

סבתא שלי מצד אמא, שאיבדה את כל משפחתה בשואה, וגם את בתה הבכורה, שנפטרה בגיל שנה וחצי, עזרה מאוד לאמי בגידול הילדים, והייתי קשורה אליה מאוד. סבתא עבדה במטבח של הקיבוץ, ותמיד הביאה לנו פינוקים משם. למשל: בימי רביעי היו מכינים רק לילדים קרעפלך עם בשר, וכולם חיכו לזה מאוד. סבתא הייתה מוסיפה לנושא האוכל של בית הילדים שלי, כמות נוספת של קרעפלך.

בימי שישי היינו מקבלים ממתק לשבת, והרבה פעמים זה היה קרמבו. אני לא אהבתי קרמבו. בארונית ליד המיטה שמרתי את הקרמבואים, ובכל פעם שהצטברו חמישה או שישה קרמבואים, הייתי מחליפה אותם תמורת טושים לציור.

אחרי המטבח, סבתא עברה להקים את הכלבו של הקיבוץ. פעם בשבוע היא הייתה נוסעת לחיפה, העיר הגדולה, לבחור ולקנות מוצרים לכלבו עבור כל חברי הקיבוץ. בחופש אחד, הצטרפתי לנסיעתה עם אחי וחברתי. יצאנו באוטובוס של אגד מהקיבוץ בשעה שבע בבוקר, וקצת אחרי כן, בירידה שהייתה בכביש ליד גבעת זיצר, האוטובוס התהפך בגלל נסיעה במהירות מופרזת. התאונה הייתה מול בית הקברות של צור שלום, אני זוכרת שהאוטובוס התחיל לנסוע בזיגזג ,ונשפכו כל המטבעות על הרצפה, ואז בשלב מסוים בעטתי בחלון וקפצתי החוצה.

לקחו את כולנו לבית חולים וגיליתי שחסר לי סנדל. שמחתי שאקבל סנדלים חדשים, אבל לבית החולים הגיע בשלב מסוים שוטר, לקחת מאתנו עדות והוא הביא את הסנדל החסר.

הזווית האישית

עפרי: אני מאוד נהניתי לשמוע את הסיפורים ולמדתי המון, אני מקווה שיהיו לי ולסבתא עוד חוויות יפות כאלה.

סבתא דלית: אני מאחלת לעפרי שיזכה לנכדים חמודים כמוהו.