מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה אהרוני, נולדתי בקריית שמונה בתאריך 24.2.1959 , לאמי מזל ואבי שלמה, בבית יולדות בקריית שמונה .

גרתי ברחוב הנשיא ואני בת למשפחה של יוצאי איראן. ההורים שלי עלו לארץ בשנת 1953. אני בת אמצעית למשפחה עם שבעה ילדים .

ילדות

הייתה לי ילדות יפה, לא היו לנו צעצועים או ספרים בבית, אבל היו לנו חיים מאושרים ושמחים . האחים שלי נולדו בהפרש של שנה וחצי בערך, בין אחד לשני ולכן היינו משחקים ביחד. ביומיום היינו חוזרים מביה"ס אוכלים, מכינים שיעורי בית, יוצאים החוצה ומשחקים כל היום בחוץ עד שעת ארוחת הערב והמקלחות .

למדתי בבית ספר תל חי. אהבתי ללכת לבית הספר וכשהייתי בכיתה ה' אחת הקטיושות נפלה בתוך בית הספר, אז העבירו אותנו למבנה של ביה"ס דנציגר והמשכנו ללמוד שם כמה שנים. כשאבא שלי היה בחיים, אמא שלי טיפלה בנו וניקתה את הבית ,ואבא שלי עשה את מה שקשור לקניות תשלומים וכדומה . כשהייתי בת תשע אבא שלי נפטר מסרטן. קיבלתי את זה מאוד קשה, אבל אמא שלי הייתה אישה מאוד חזקה, והצליחה לגדל אותנו ולדאוג לנו. היא לא נתנה לנו להרגיש שחסר לנו משהו ושאנחנו שונים מאחרים .

בפרס הבנות לא היו לומדות בבית הספר ולכן אמא שלי לא ידעה קרוא וכתוב. אבל בגלל שאמא שלי הייתה אישה מאוד חכמה, לאט לאט בכוחות עצמה, היא למדה איפה העירייה והדואר, והלכה לסדר את כל ענייני הבית .

קשיים כלכליים

היה לנו קשה מבחינה כלכלית. לא היתה עוד הכנסה חוץ מביטוח לאומי, אז אמא הלכה לעבוד במשק בית. היא היתה צועדת ברגל, מהבית שלנו לבניינים של הארבע  הקומות . ומשם הייתה הולכת לרסקו ועושה קניות לבית. היא הייתה שמה את הסלים על הכתפיים, באה הביתה ומתחילה לנקות ולכבס לנו. לא הייתה מכונת כביסה, אז את הכביסה של כל שמונה הנפשות בבית, היא הייתה נעשיית בידיים . לפני החגים היא הייתה קונה לנו בגדים, וכל מה שצריך. לעצמה היא לא קנתה שום דבר. היא רצתה שיהיה לנו טוב.

זכייה בתחרות הכתיבה

כשהייתי בכיתה ו' הייתה תחרות חיבורים ארצית על השכונה שאת גרה בה, ואני זכיתי במקום הראשון.  כפרס קיבלתי אנציקלופדיה וספר שנקרא "הראל אחוזת הסופה ומצלמה". אני זוכרת שהודיעו שזכיתי, ומנהל בית הספר בא אלינו הביתה. אני נסעתי עם הסעה של הסתדרות המורים לבמה והיה טקס מרשים בו עליתי לבמה לקבל את הפרס .

בסוף כיתה י"ב התגייסתי לצבא. שנה אחת הייתי משקית ת"ש (תנאי שירות)  ובשנה השנייה פקידה, וחתמתי קבע למשך שנה באוגדה 91 . אחר כך החלטתי לצאת ללמוד וחזרתי בי. בינתיים נכנסתי לעבוד בבנק, עד שאחליט מה ללמוד. בסוף נשארתי לעבוד בבנק ארבעים ושתיים שנה. בשנת 1984 התחתנתי עם מנחם שגם גר בקריית שמונה. הבעל של אחותי הכיר בינינו . נולדו לנו שלוש בנות מקסימות, שעברו לגור במרכז והמרחק קצת מקשה עלינו להיפגש. הן מאוד רוצות שאני אעבור למרכז, ואהיה קרובה אליהם ולנכדים, אבל אני אוהבת את קריית שמונה.

הזווית האישית

לאה: הייתה לי ילדות יפה, לא היו לנו צעצועים או ספרים בבית אבל היו לנו חיים מאושרים ושמחים, ושמחתי לספר זאת לדרור שתיעד את הסיפור שלי.