מאגר סיפורי מורשת

כשהייתי ילדה בת 8,הייתה מלחמת השחרור. פגזים נפלו על הבתים, כולנו תמיד יצאנו לראות מה קרה, בדרך כלל ראינו בתים נשרפים. בית ספרי נשרף בלילה ע"י פגזים. היה נס שהילדים ניצלו, התלמידים עברו לבית ספר אחר בירושלים ושמו "בית יעקב". בזמן המלחמה תפקידנו היה למלא שקים בחול, ולשימם על אדני החלונות כדי שהפצצות לא יחדרו לבית. באותו זמן היינו מקבלים אוכל ע"י תלושים, והיה מחסור באוכל. זו הייתה תקופת הצנע. היינו הולכים לקטוף עלים, היינו מטגנים אותם בביצה ואוכלים.

באותה תקופה היו לי שתי חברות: האחת נפטרה מהניתוח שעשתה באוזנה וכשאביה נסע לקבור אותה נהרג גם הוא ע"י פגז שנפל עליו ונקבר יחד איתה.

לחברתי השנייה נפל פגז בביתה וכל המשפחה נהרגה, חוץ מאחותה הקטנה, שהייתה בת שלושה חודשים, עפה מתחת למיטה וניצלה, שכניה גידלו אותה.

מנהג שאני נוהגת בו ואני רוצה שגם ילדי ימשיכו בו

הייתי מאוד רוצה שנכדי יתנו צדקה כל יום לפני הליכתם לגן, לביה"ס, לעבודה… , להרבות במעשים טובים כמה שיותר, לעזור לשני, לקבל כל אחד כמו שהוא עם הרבה נתינה ואהבה ולחשוב.

הקשר שלי לרבי

בעלי נסע לרבי, כשהגיע לחלוקת דולרים אמר לרבי: "אשתי נולדה בג' אלול". הרבי נתן לו דולר ושוב שאל: "מתי היא נולדה?" הוא יצא שוב והתקשר אלי לשאול אותי מתי נולדתי ועניתי לו: "בכ"ג אלול". הוא נכנס שוב לרבי ואמר שנולדתי בתאריך זה וזה. והרבי נתן לו דולר נוסף.

נחת:

עושה לי נחת כל השמחות של המשפחה, שכולם עוזרים אחד לשני ותמונות עם הנכדים.

משפחתה של עוזית שניאורסון