מאגר סיפורי מורשת

שמי פבל שמיס נולדתי באורגייב שבמולדובה בשנת 1935.

אני בן יחיד להוריי  חווה וברוך ז"ל. גדלתי באורגייב עד גיל  עשר, ולאחר מכן עברתי עם אימי לקזחסטן. עברנו בגלל המלחמה, וכיוון שלקחו את אבי וכלאו אותו לעשר שנים בגולג(כלא בסיביר). בסופו של דבר המשטר שלח מכתב למשפחתי, שכלאו אותו בטעות ושהותו בכלא הייתה לחינם. בשנת 1948 חזרנו חזרה לאורגייב שהייתה כבר חלק מברית המועצות.

כשהייתי ילד קטן, היו לנו משחקים ששיחקנו בשעות הפנאי . משחקים כגון: "גבוה מעל האדמה" ומשחקי כדור למיניהם. במשחק גבוה מעל האדמה, הייתה קורה בצורה של נחש, והיינו צריכים ללכת עליה, מבלי ליפול על האדמה. פעם באחד המשחקים נפלתי בין הקורות, ושברתי את הרגל וחודש ימים הייתי עם גבס.

גדלתי בתקופה מאוד קשה, בזמן מלחמת העולם השנייה, לכן לא היה לנו הרבה אוכל באותה תקופה. שלא נדבר על בגדים….. לבשנו בגדים ישנים ובלויים או כל מה שהיה ניתן להשיג. לא הייתה היגיינה ולכן כל הילדים סבלו מכינים. סיפרו את כולם קצוץ באותה תספורת (גם את הבנות).

יש לי לא מעט זיכרונות מבית ילדותי, לא היו הרבה חגים שחגגנו אלא רק שלושה מרכזיים: יום הפועלים, יום החוקה, וערב השנה האזרחית החדשה הנובי גוד. לא קיבלתי מתנות לחגים האלה כיוון שלא היה כסף, אבל נהגנו לערוך נסיעה משפחתית ליער, ושם חגגנו יום כיף בטבע. פעם אחת קיבלתי שני רובל מבן דודי לכבוד חג החנוכה, והייתי מאוד מופתע מהמנהג הזה, כיוון שלא היו בזמני מתנות לילדים.

בבית הספר למדנו עד השעה שתיים, אך לא היו הרבה נושאים שלמדנו, אלא כמה נושאים מרכזיים – מתמטיקה, תרבות, מדעים ושפה. הנושאים האלה חזרו על עצמם כל יום. לא הייתי כל כך טוב בלימודים, אבל הייתה לי המון חוכמת רחוב, וחוכמת חיים שהשתמשתי בה ועודני משתמש בה עד היום.

בתקופת נעוריי הייתי בארגון נוער טרום צבאי, שנקרא בתרגום לעברית "חלוץ צעיר". היינו מתאספים במחנה בתלבושות אחידות, וצעיף אדום שסימל את הקומוניזם, והיינו בונים אוהלים ושרים שירים מסביב למדורה.

שרות בצבא האדום

לאחר סיום הלימודים התגייסתי לצבא האדום, זאת הייתה התקופה הכי מהנה בחיים שלי, ועד היום יש לי המון סיפורים וזיכרונות מהצבא.

בצבא הייתי בתפקיד קשר, הייתי מעביר מסרים בקוד מורס, ומפענח מסרים שהגיעו. הגעתי לדרגת סמל בכיר (שם זה היה תפקיד יחסית גבוה בסולם הדרגות). כל הקצינים הבכירים הכירו אותי, וביקשו אותי למשימות מיוחדות. כל פעם שהייתה תחרות של מחלקות בפענוח או בירי, ,המפקד שלי ביקש שאני אהיה בצוות עם עוד שני חברים, ושאנחנו נרשים את הגנרלים שהגיעו לצפות בתרגילים. הקצינים הבכירים רכשו לי הרבה כבוד, והיו נותנים לי לאכול בחדר האוכל של הקצינים הבכירים, במקום הארוחות הפשוטות שהיו מגיעות לנו. תקופת הצבא הייתה מאוד מהנה עבורי ואספתי אינספור חוויות משם לכל חיי.

אהבה ונישואין

לאחר הצבא הכרתי את אשתי סימה ז"ל. סיפור ההיכרות שלנו  מצחיק: היא עבדה כאחות בבית החולים שבו אושפזה דודתי, ובאתי לביקור חולים ביום אחד כשהגעתי מהצבא.  השעות שבהן הגעתי לא היו שעות ביקור, סימה נעמדה מולי וניסתה לחסום את המעבר למחלקת האשפוז, בטענה ששעות הביקור הסתיימו כבר. הזזתי אותה הצידה ואמרתי לה:" תני לי לעבור אני צריך לראות מה שלום הדודה שלי", כשהגעתי לחדר של הדודה  שאלתי אותה מי זאת "היפנית" הזאת שלא נתנה לי להיכנס? ואז דודתי אמרה שזאת סימה האחות המטפלת שלה, והיא מאוד נחמדה ורצוי שנעשה היכרות. לאחר מכן הזמנתי אותה לפגישה, למרות שחברות שלה אמרו לה שלא כדאי לה להיות בקשר איתי, היא בכל זאת רצתה. לאחר כמה זמן הצעתי לה נישואין, והתחתנו בתאריך 5.12.60 בחתונה שהייתה יוצאת דופן עם נגנים וארוחה גדולה מאוד, משהו שלא היה נפוץ בזמנים האלה.

תשעה חודשים לאחר מכן ב6.9.61 נולד בננו היחיד – מיכאל. סימה נולדה עם בעיה בלב, חור שאינו נסגר, ולכן הרופאים לא צפו בכלל שתוכל ללדת, וגם אם היא תלד אמרו לה שהיא לא תשרוד את הלידה. אך היא הייתה גיבורה וילדה את בננו, וגם חיה עוד ארבעים שנה לאחר מכן.

לאחר הצבא ולאחר הולדת בני, התחלתי לעבוד במפעל שימורים שהתמחה בייצור ריבות, וזאת הייתה עבודתי רוב חיי. הייתי מאוד מקורב לבעל המפעל, וקיבלתי הזדמנות להכין ריבות בטעמים שאני רציתי. המתכונים האלה מיוצרים במפעל, שקיים עד עצם היום הזה. גם במפעל היו מעניקים אותות הוקרה, לעובדים המצטיינים, ויש לי לא מעט מהאותות הללו. עבדתי במפעל כמעט עד ליום שבו עלינו לארץ ישראל.

העלייה לארץ

עלינו לארץ בחודש מאי בשנת 1991. עקב התגברות של האנטישמיות החלטנו כל המשפחה לעלות לארץ. התגוררנו בנצרת עילית  בדירת שלושה חדרים, ביחד עם מספר רב של נפשות עד שיכולנו לקנות דירות. אני לא עבדתי כשהגענו לארץ, אבל בני כן. הוא כבר היה מהנדס כבישים והתקבל פה לעבודה מהר יחסית. לאחר מכן הוא פתח  משרד עצמאי, מאוד משגשג שמוכר בכל הארץ כיום.

כיום אני כבר ממש לא יכול לעשות את כל הדברים שאהבתי לעשות בילדותי ובצעירותי. אני מוגדר כסיעודי, אז עיקר תחביבי כיום הם משחקי קלפים, צפייה בסרטי מלחמה, ולספר סיפורים מהתקופה היפה שלי. רוב היום אני פשוט בין ערנות (מנמנם פה ושם) לנמנום. מאוד אוהב להיפגש  ולשוחח עם הנכד שלי נועם.

הזווית האישית

נועם: מאוד נהנתי לשמוע את הסיפורים של סבא, ולדמיין איך הוא היה בתור ילד קטן, ואיך החיים שלו היו כאשר היה בערך בגילי. לסבא תמיד יש סיפורים מרתקים, ואני נהנה לבוא ולשמוע כל פעם סיפורים ובדיחות זה מקרב בינינו מאוד! אני רואה גם סיפוק בעיניים שלו, כשהוא רואה שמקשיבים לו, ושנדע לספר את ההיסטוריה שלו גם לילדים ולנכדים בבוא היום.

סבא פבל: אני מאוד שמח שנועם בא ושאל שאלות, ושאני יכולתי לספר לו דברים שלא בהכרח הייתי מספר לו ביום יום, כיוון שאני מנסה לשכוח את התקופה של המלחמה, ולהתרכז יותר במשפחה שיצרתי, ובמה שיש לנו היום. אני מאוד נהנה מזמן האיכות עם נועם,  אבל בגלל הלימודים הרבים שלו, יש לי מעט יותר זמן איכות איתו, אבל אני מעריך כל רגע ורגע עם כל נכדיי!