מאגר סיפורי מורשת

שמי יאיר ואני מתעד את סיפורה של סבתי מירי מצד אימי במסגרת התוכנית הקשר הרב דורי.

רקע משפחתי

הוריי שרה ויצחק יודוביץ ז"ל, עזבו את משפחותיהם בפולין והיו נחושים להקים בארץ בית חדש לעם היהודי. הם הותירו מאחור משפחות ענפות אשר נספו בשואה.

אבי עלה לארץ בגפו בשנת 1929 מהעיר מינסק, בהיותו בן 16. הוא למד בבי"ס חקלאי מקווה ישראל. בתום הלימודים, ביחד עם 3 מחבריו ללימודים הצטרפו לגרעין הכשרה לקיבוץ שנקרא "כרית" בכפר הדר, (היום הוד השרון).

אמי עלתה לארץ בגפה בשנת 1935 מהעיר מלאבה, בהיותה בת 22. בפולין השתייכה לתנועת השומר הצעיר, עלתה לארץ עם חבריה לתנועה ישירות לכפר הדר, לגרעין "כרית". בכפר הדר הורי הכירו, התחתנו והולידו את אחותי הבכורה.

בדצמבר 1939 עלה גרעין "כרית" שבינתיים גדל והתרחב לנקודת היישוב הקבועה ושם הקימו את קיבוץ כפר מנחם ע"ש מנחם אוסישקין מראשי הקק"ל. הקיבוץ היה מוקף בכפרים ערבים והיתה נדרשת שמירה קבועה והדוקה על היישוב.

הורינו אשר הקימו התיישבות חקלאית האמינו שבזכות השדות תתבצר המדינה ותהווה בית לילדיהם ולמיליוני היהודים פזורי הגולה. "אם גרעין זרעת-בטח. הדגן הוא הלחם, הוא שלומו של העולם." כתב אבא בחג הקציר שנת 1950.

המורה שלי לספרות כתב "פעם לא היה פה כלום. קוץ ודרדר וגבעות חשופות צרובות שמש, וחשכה בדידות ופחד…וכעת…עצים וישובים, ישובים יהודיים…טבעת של ישובים-טבעת של אורות. ישוב מצמיח ישוב, אור מדליק אור…וכי מה זכות עמדה לנו? והבאים אחרינו יראו אור זה ? ירגישו בו ?…"

בהוד השרון קיים רחוב בשם "כפר מנחם" אשר מנציח את גרעין המייסדים שגרו בהדר טרם עלייתם להתיישבות הקבע.

אני נולדתי בתאריך 17.06.1947 בבית יולדות ברחובות. אמי המתינה ללידה בבית חברים ברחובות כשבועיים מכיוון שבתקופה זו לא הייתה תחבורה ציבורית מכפר מנחם ולא ניתן היה להגיע לבית היולדות בדיוק לקראת תחילת הלידה. להורי נולדו שלוש בנות ובן, אני השלישית, אחות ליעל, יוסלה ושולי.

לינה משותפת, זיכרונות ילדות, התבגרות, חוויות מיוחדות

החינוך בקיבוץ היה משותף וכלל לינה משותפת, משמעותו שחיי הילדים התנהלו בבית תינוקות, בבתי ילדים, בכיתות יסוד ובמוסד החינוכי (תיכון). שם הילדים ישנו, התרחצו, אכלו למדו ושיחקו. מטפלת אחראית הייתה צמודה לכל קבוצה ודאגה לכלל צרכי הילדים ובלילה הייתה תורנות של שומרת לילה. בכל יום משעה ארבע אחה"צ ועד שעה שבע בערב הגיעו הילדים לבית ההורים. שיטה זו אפשרה להורינו להתפנות לעבודתם ולנהל את חיי הקיבוץ. החברים האמינו באותה עת שהפקדת הגידול והחינוך של הילדים בידיים מקצועיות ומיומנות נכון יותר עבור התפתחות הילדים ולניהול חיי הקהילה התובעניים. לימים כשאמי נשאלה על כך העידה שהיא נושאת רגשות החמצה עמוקות על כך שלא גידלה את ילדיה בביתה. גם אני חשה שהחמצתי את האפשרות לגדול ביחד עם אחי ואחיותיי בבית המשפחתי החם ואוהב שהיה לנו.

בימי ילדותי ובגרותי בכל יום בשעה ארבע אחה"צ שמתי פעמי לעבר "החדר", הוא בית הורי, להתכנסות ובילוי משפחתי משותף אשר נמשך עד לשעות הערב. בהיותי ילדה לוויתי בערב ע"י אחד מהורי לבית הילדים  לטקס "האשכבה" אשר כלל ארוחת ערב, סיפור בהמשכים וכיבוי אורות. הטקס אשר כלל לא התחבב עלי וסיים את הבילוי המשותף עם ההורים ואת הפרידה מהם למשך הלילה ועד למחרת היום. "החדר" (בית הורי) הראשון אשר זכור לי מימי ילדותי היה בשיכון רכטר. חדר ללא שירותים וללא מקלחת. גם מקרר לא היה אז. להרוות את צימאוננו שתינו מים קרים מהג'ארה (כד חרס לשתיית מים). בית שימוש ומקלחת היו ציבוריים במרחק לא קטן מהבית.

כילדים עבדנו מגיל צעיר בפינת החי, בניקיון בית הילדים ומאוחר יותר בענפי החקלאות השונים. היינו נרתמים גם לגיוסים, משמעותו שכל חברי הקיבוץ וילדיו גויסו לעבודות עונתיות אשר דרשו הרבה ידיים עובדות. זכורים לי גיוסים עם ההורים ואחי במסיק זיתים, קטיף ועישוב הכותנה, פיזור רעל עכברים בשדות החיטה ,קטיף תפוזים, בציר ענבים, קטיף עגבניות ואיסוף תפוחי אדמה. את הדרך לגיוס עשינו ישובים על עגלה רתומה לטרקטור כאשר ענני האבק פידרו את תלתלינו. התייחסות לעבודה הייתה מאוד רצינית והמסר שעבר בנה אצלי ערך מקודש לנושא העבודה.

זיכרונות רבים מהילדות הנפלאה שלי והבילוי עם המשפחה קשורים לפרדסים ולשדות של כפר מנחם. בימי שבת יצאנו לטיולים רגליים, לעיתים עם הקורקינט ,לטבורם של השדות והפרדסים. אבא היה יוגב בנשמתו, משש את רגבי האדמה בחום ואהבה. כילדים היינו מבלים את מרבית שעות הפנאי במשחקים מחוץ לבית בחברת ילדי הקיבוץ.

בעונות הפריחה שמנו פעמינו לגבעת הרקפות, הנרקיסים או הצבעונים. בחורף הלכנו לגבעות המיוערות בעצי אורן ללקט פטריות אורניות אשר אימא הכינה מהם גולש טעים להפליא לאחר שטרחנו לנקותן.

אני נזכרת בהנאה איך רכבתי עם אבא על חמור לבן (לבנה) בחצר הקיבוץ. זכור לי טיול משותף לקידוח נפט קרוב לכפר מנחם ואבא היה כל כך גאה.

סבתא מירי, בת שבע, עם אבא שלה (יצחק) בקדוח הנפט ליד כפר מנחם 1954

חוויה אותה מאוד אהבתי הייתה אפיית עוגיות משפחתית במאפיית הלחם הקיבוצית אחת לחצי שנה. לאחר שאימא הייתה מכינה ולשה את הכמות האדירה של הבצק במערבל ענק במטבח הקיבוץ, צעדה משפחתנו, אוחזת בידיה גוש ענק של בצק ופחי עוגיות גדולים לעבר המאפיה. שם כל אחד קיבל תפקיד. הבנות התחלפו בתפקידים. מידי פעם הייתי מזינה בבצק את המטחנה הידנית שצרה צורות לעוגיות ותוך כדי סיבוב הידית הייתי אמורה לנתק את נקניק הבצק הארוך ולשטחו על תבנית האפייה. בפעמים אחרות הוצאתי את העוגיות החמות האפויות מהתבניות השחורות, הגדולות והנחתי אותן מסודרות בפחים. אבא ויוסלה היו אחראים להכנסת התבניות והוצאתן מהתנור הלוהט והובלת הפחים הביתה. ריחן הנפלא של העוגיות עדיין טמון עמוק בנחירי.

פעמיים בשנה זכינו לקבל בגדים חדשים, נעליים/ סנדלים – בראש השנה ובפסח. בגדים אלו נקראו בפינו בגדי שבת, להבדיל מבגדי היום יום והם היו אחידים ודומים לכל הילדים.

אווירה של התרוממות רוח אחזה בי בעת שחגגנו את חגי ישראל בדשא הגדול או בחדר האוכל. לבושים בגדים חדשים, בגדי חג, כל חברי הקיבוץ וילדיו התכנסו בצוותא. כל משפחה ישבה ביחד. המקום היה מקושט ומלא באווירה של חג. כילדים לקחנו חלק בהופעות בשירה וריקודים.

מבצע תינוק

אירוע בלתי נשכח, אשר סופר לי ע"י הורי ,פינוי ילדי הקיבוץ ("מבצע תינוק") במלחמת העצמאות לכפר הדר בשרון. בעקבות החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 בדבר חלוקת הארץ, פרצו האירועים הראשונים של מלחמת העצמאות. ביישובי הדרום העבריים, שהיו סמוכים ליישובים ערבים, הלכו תקריות הירי ותכפו, דבר שהעמיד בסכנה גם את ילדי היישובים. כבר אז עלתה שאלת פינוי הילדים והבלתי לוחמים. לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ב-14 במאי 1948, ופלישת צבאות ערב הסדירים אל ארץ ישראל, שהחלה מיד עם הכרזת העצמאות, התקבלה החלטה לפנות את הילדים ואת האוכלוסייה הבלתי לוחמת מהיישובים העבריים.

בתאריך 19.05.48 בעת מלחמת העצמאות, החליט הצבא לפנות את ילדי הקיבוץ אל המושבה הדר באמצעות משוריינים. עם הילדים נסעו רק מטפלות, גננות, מורים ואימהות מיניקות. אחותי יעל בת 10, אחי יוסלה בן 7 ואנוכי בת 11 חודשים נסענו ללא ההורים. אבי ואמי נשארו להגן על כפר מנחם. בהיותנו בהדר אחותי ואחי דאגו לי ככל יכולתם. אני תינוקת בת 11 חודשים עומדת בלול ומושיטה ידיים שמשהו ייקח אותי. אחי הרים אותי על הידיים כדי לשמח אותי, אבל לרוע המזל נפלתי מידיו ונחבלתי בלשון. עד היום נותר חתך מצולק על לשוני. הורינו שנשארו לשמור על הקיבוץ הגיעו לבקר אותנו לאחר חודש. בתום חצי שנה בתאריך 20.10.48 חזרנו כל הילדים לכפר מנחם.

הזוית האישית

יאיר: זה היה ממש כיף ומעניין למדתי הרבה על העבר של סבתא ולמדתי הרבה מילים חדשות וגם ראיתי איך היו נראים הרבה דברים בעבר וגם היה כף שסבתא שלי הסבירה לי דברים על ילדותה.

סבתא מירי: הייתה לי חוויה מיוחדת ומרגשת לשבת יחד עם יאיר הנכד שלי ולספר לו על חוויות ילדותי, על המשפחה שלי, על תקופה בה גדלתי עם קום המדינה. להראות לו תמונות וסרטונים מהילדות, לענות לו על שאלות רבות שהבהירו את ההבדלים הרבים בין החיים היום לבין התקופה בה גדלתי.