מאגר סיפורי מורשת

שמי רות כהן, נולדתי בשנת 1962  להורי דוד ומקנין.

הורי עלו מספרד בשנת 1955, גרנו בקריית שמונה. ויש לי אחות גדולה ועוד חמישה אחים קטנים.

גדלנו בצניעות ללא אמצעים רבים, הורי גידלו אותנו ועבדו קשה כדי שיהיה לנו אוכל ובגדים. אני זוכרת שפעמיים בשנה הייתי מקבלת שמלה חדשה, זה היה בראש השנה ובפסח. אהבנו מאוד לשחק קלאס, שלושה מקלות, חמש אבנים, קפיצה בחבל ועוד.

את מרבית הימים בילדות שלי העברתי במקלט השכונתי.  ב-1 בינואר 1969 נורה לראשונה מטח קטיושות לעבר קריית שמונה.  נשמעו אזעקות וכל כמה דקות נורו רקטות. מכיוון שלא היו חדרי ממ"ד בדירות כמו היום, כל המשפחות ירדו למקלט ושהינו שם לפעמים ימים שלמים. היו לנו לילות שיישנו יחד צפופים במקלט, אכלנו שם ושיחקנו כל היום יחד. במהלך היום היו  מביאים לנו חוברת עבודה ואיתה למדנו, והיו לנו גם משחקים כמו חמש אבנים וחבל כביסה.

הרבה שנים לאחר מכן   שירתי כפקידה  בפנימייה צבאית והייתי שם שנתיים בגילאים שמונה עשרה עד עשרים. לא שאלו אותי איזה תפקיד אני רוצה, הצבא בחר בי לפי הצרכים של צה"ל.  שם הכרתי את סבא, ואחרי שהשתחררנו מהצבא התחתנתי עם סבא ועברנו לגור ביקנעם

היה לי חלום, אחרי צבא לטוס עם סבא לדרום אמריקה, וללכת לקרנבל בברזיל, ולטייל בפרו אבל החלום לא התגשם, באותו הזמן כי התחתנתי והמצב הכלכלי לא איפשר.

אחרי עשרים שנה, כאשר הילדים גדלו הגשמתי את החלום חלקית.  טסתי  עם סבא למקסיקו, דאגנו לנו לאוכל כשר לטיסה ולשהייה שם. המטוס היה מלא בנוסעים.  היינו שם בנופש במשך שבוע  בעיירת נופש, ובהפלגה, וטיילנו עם המשפחה שלי (האחים והאחיות).

בשבת הלכנו לבית חב"ד אכלנו שם, והכרנו הרבה ישראלים שהתארחו שם. היה שם בית כנסת גדול ואני וסבא הלכנו להתפלל בו. אחרי שבוע טסנו לארצות הברית לאחי שגר בווירג'יניה ליד וושינגטון. ביקרנו בבית הלבן  והיה מאוד כיף, לכן אני אומרת שאף פעם לא מאוחר להגשים חלומות.

היום אני עובדת בתור מזכירה בחברת "מקור הוד" המשווקת פרגיות.

סבא וסבתא במקסיקו

הזווית האישית

נגה: היה לי ממש כיף לשמוע את הסיפור של סבתא וללמוד עליה עוד.