מאגר סיפורי מורשת

בחרתי לספר על סבא שלי, אילן קורן.

סבא נולד בדצמבר 1944, הוא  נולד, גדל והתגורר עם סבתא שלי, רעיה, בקיבוץ מרחביה. סבתא רעיה נולדה בקיבוץ רמת רחל, ובגיל שנתיים עברה לקיבוץ עין כרמל. בשנה 1971 הסבים שלי עלו לרמת גולן, להקים את קיבוץ מרום גולן. ב-1973 סבא חזר עם סבתא למרחביה.

לסבים שלי יש ארבעה ילדים: שלוש בנות ובן. שנים מהילדים גרים אף הם בקיבוץ מרחביה, אחת בקיבוץ אילון, ואחת ברמת השרון. לסבא וסבתא עשרה נכדים ועוד אחד בדרך. סבא בפנסיה אך עדיין עובד במפעל הצינורות שבקיבוץ, במעבדה, וגם מדריך מטיילים במוזיאון של היישוב והעמק, ב"חצר הגדולה" ביישוב. שני הסבים שלי מצד אמא, יתומי צה"ל. הם התייתמו מהאבות שלהם במלחמת העצמאות בשנת 1948.

סבא אילן מספר:

גדלתי בבית התינוקות ובגן במרחביה, בלינה משותפת שכל הילדים משחקים, אוכלים וישנים באותו בית ילדים, תחת טיפול של גננת ומטפלת. גדלתי עם אותה קבוצת ילדים, לאורך כל שנות ילדותי ושנות הבגרות שלי. היינו כל היום  יחד, והייתה לנו ילדות מאושרת, מלאה בחוויות. שיחקנו בחוץ במשך כל היום, ובשעה 16:00 היינו הולכים לחדר ההורים (החדר היה כשמו חדר אחד) לשלוש שעות, ואז שבים לבית הילדים לשנת לילה. להורים שלי קראו ציפורה ז"ל ואריה ז"ל. יש לי אחות ביולוגית אחת ששמה דגנית. יש לי שתי אחיות חורגות, שלומית ונירה. שתיים מאחיותיי גרו אף הן בקיבוץ מרחביה ואחת מתגוררת בעפולה

זה סיפור שלא סופר מעולם, הוא כואב אך יתום לא בוחר את יתמותו, כמוני יש רבים מידי בארץ. אני לא זוכר אבא, יש רק דמות כזאת בתמונות, באלבום. הייתי הילד השובב, השמנמן, המתולתל, ילד ראשון ל "השלמה הישראלית", ילד שכולם פינקו ושיחקו איתו. בתמונה רואים ילד מאושר, צוחק רק לרגע. המציאות הייתה שונה

אבא שלי היה רפתן, ברפת השקיע את כל כולו, אך במצב הביטחוני המתוח, הוא גויס לעזור ולהגן על טירת צבי, ושדה אליהו. בהמשך הוא נשלח לקורסים, והשתלמויות, ולאחר מכן כמפקד לקרבות בלטרון. הייתי ילד כמו כולם עד גיל ארבע.

המצב הביטחוני המתוח במדינה, השאיר את אבא מחוץ לבית לפני פרוץ המלחמה. המלחמה תפסה את אבא כשהוא לומד בארגון ההגנה ובעמדות פיקוד. עם הכרזת המדינה בה' באייר ,אבא כבר לא הגיע הביתה, והקשר היה עם דרישות שלום, ומכתבים מלאי געגועים. המהלכים העיקריים בתחילת המלחמה, היו לשמור על ירושלים שלא תיפול, וכבר עם תחילת המלחמה, המאבק היה להעביר שיירות של מזון, מים ותחמושת לירושלים. הדרך לירושלים נחסמה כל הזמן ותוכננו מבצעים לכיבוש משטרת לטרון, שלמעשה  חסמה בצורה משמעותית את הדרך לירושלים, שסובלת ממצור הולך ומתמשך. המשמעות של ירושלים ברורה לגמרי לכל מי שחי בארץ. אסור שירושלים תיפול בשום אופן, ולכן צריך לשמור על נתיבים שיובילו אספקה ותחמושת. המבצעים לפריצת הדרך לירושלים נערכו כל הזמן, כשהבולט בהם זה הקרבות בלטרון. בתאריך 25.5.1948 אבא פיקד על יחידה צבאית של עולים חדשים, שקבלו נשק שהם חותמים עליו ישר מהאנייה, כלומר הם לא היו מאומנים, ולא הכירו את הנשק בכלל. בקרב הזה אבא נפצע פצעים אנושים ונפטר מפצעיו.

בהמשך נשמעה פקודת נסיגה ומי שאינו יכול לסגת נשאר בשטח. כשהמשפחה המורחבת מקבלת את הבשורה היא עושה כל מאמץ לברר מה קורה, ועד ההפוגה הראשונה אין פינוי של החללים. בקיבוץ מרחביה נהרגו שני חיילים בקרב בלטרון, ולכן בנו אנדרטה בבית העלמין לזכרם, מתוך כוונה לבנות גם אחר כך קברים.

אני חושב שחלק מחבריי חשבו שיש לי אבא גיבור, וקינאו בי גם בגלל שעשיתי עם אמא, סיבוב בפייפר בשמי העמק, והגננת שמרה עלי בשבע עיניים, כיוון שכילד הייתי עומד שעות ליד גדר הגן, ולכל גבר שעבר ליד אמרתי "יש לי כובע" מתוך כוונה – אולי תיקח אותי לטיול.

ניסיתי להיות כמו כל הילדים בלי שלט על הגב, היתמות תמיד נכחה בחיינו, היו עצב ויש דאגה, אך החיים ממשיכים. היו אזכרות לאבא כל שנה, וכל המשפחה התקבצה במרחביה. אנו, דגנית אחותי ואני היינו במרכז וקבלנו מתנות. אך המחיר היה בדמעות, בבית הקברות הבכי היה מטלטל, ואנו כילדים היינו מתכווצים למרות החום הכבד, של חודש מאי. כמה הייתי מוכן לוותר על הכל, גם על המתנות. שנים עברו, הדודים בגרו או הלכו לעולמם, אך תמיד מגיעים הימים האלה של מאי והם מלאי זיכרונות שאינם מרפים.

כל השנים חיפשתי דמות אב, עם כמה ילדים התקבצנו ברפת סביב משה י. שסיפר לנו סיפורי טבע, או סיפורי ילדותו. ממנו למדנו שעבודה בזבל, היא מכובדת, וסירחון ולכלוך יורד במקלחת. גדלנו בתוך חברת ילדים תוססת ופעילה, כל משחקי ילדותנו היו משחקי קבוצה. המעמד שלך בקבוצה, נקבע לפי התרומה שלך בכל משחק, כמו מחניים, הקפות, שתי להבות או מחבואים. סיפורי הוא סיפור ילדות שכלל לא חשבתי לספרו, כי מי אוהב סיפורים עצובים.

מאז שנולדו הנכדים אני יכול להשתולל, להשתטות, לעשות תחרויות ריצה, ולתת להם גם לנצח. איתם אני מרגיש מאושר, ואולי  יש לכך קשר לילד בן הארבע, שעמד שעות ליד הגן והמתין לאביו.

הזווית האישית

ליאם: פעם ראשונה ששמעתי מסבא, את הסיפור שלו על אבא שלו. היה מעניין ועצוב לשמוע איך סבא גדל בלי אבא, וחיכה לגברים שייקחו אותו לטיולים. אני מאחל לסבא הרבה בריאות, שיעשה הרבה ספורט (סבא שוחה, רוכב ומתאמן גם ביוגה) ויבוא הרבה לבקר.

סבא אילן: ליאמי שתהיה ילד סקרן, שתקשיב לקול הפנימי שלך, ובעיקר תשמור על עצמך תמיד.