מאגר סיפורי מורשת

סבתי חיה נולדה בתל אביב  ב-29 לדצמבר 1940 כ"ט בכסלו ה'תש"א, כבת שלישית להוריה מרים ומשה פנחס, אשר נולדו בעיר סלוניקי שביוון. לסבתי נולדו עוד שני אחים והם גדלו חמישה ילדים במשפחה – שרה, אברהם, חיה, חיים, איציק.

סבתי נולדה עם תחילת מלחמת העולם השנייה והמצב הכלכלי בארץ היה קשה מאוד, ולכן הוריה נאלצו לעזוב את תל אביב ולעבור לקבוצה שיתופית בבאר-יעקב, השיתוף בקבוצה לא הצליח ומשפחתה עברה ליישוב חקלאי בשרון בשם צור-משה.

מצור משה יש לסבתי את זיכרונותיה הראשונים:

צור משה היה ישוב חקלאי חדש שעלה לקרקע בו נבנו מספר צריפים(בתי עץ)זמניים, כל משפחה קיבלה חלקת אדמה לגידולים חקלאיים, ולול לייצור ביצים ועל זה היתה פרנסת הוריה. סבתי נוהגת לציין שהישוב לא היה מחובר לרשת החשמל, "בלילות הבית היה מואר בעששית (מנורת-נפט),אך מחוץ לבית שרר חושך מוחלט ובגלל שהשירותים היו מחוץ לבית, היינו זקוקים לאמצעי תאורה על מנת להאיר את דרכנו, משה אביה היה מכין בקיץ עששית מאבטיח שהוציא את תוכנו, וגילף בקליפה חלונות בצורות שונות, ובמרכז הניח נר והתקין ידית ברזל".

יום חורפי אחד כשסבתי הייתה בת חמש והלכה לגן, ירדו גשמים רבים, וכאשר היו בדרכה לבית, נוצר ערוץ מים באמצע היישוב, שלא ניתן היה לעברו. לעזרת הילדים באו שני חיילים אוסטרלים, ששרתו בארץ ישראל. סבתי מספרת שהם היו מאוד נחמדים, ולפעמים חילקו להם סוכריות, החיילים הניחו על הערוץ שתי קורות עץ, כדי שהילדים יוכלו לעבור לצד השני. אחד החיילים עלה על הקורה והיא נשברה, והוא נפל למים, נסחף ומת מפצעיו.

זיכרון נוסף של סבתי הוא שבלילה אחד נשמעו לפתע יריות מעל צור-משה, כולם התעוררו ויצאו מבתיהם, וגילו שמיים מוארים בפצצות תאורה צבעוניות, וזאת היה הדרך לבשר את הבשורה של סוף מלחמת העולם השנייה.

כשסבתי עלתה לכתה א' עברה משפחתה לגור בתל אביב. סבתי למדה בבית ספר 'ביאליק', חוויה שזכורה לה מאז, היא הקרנת הסרט "לאסי שובי הביתה" שהיה הסרט הראשון שצפתה בו. לסבתי לא היו סבים, סבתות, דודים ודודות, מכיוון שהוריה עלו ארצה לבדם וכל בני משפחתם שנשארו בסלוניקי הושמדו במלחמת-העולם-השנייה ע"י הנאצים במחנות ההשמדה.

סבתי גדלה בבית שומר מסורת, כל יום שישי נערכה קבלת שבת, עם קידוש והדלקת נרות, ובשבת בבוקר היתה הליכה משותפת לבית כנסת. לאחר בית – הכנסת היה נהוג לאכול ארוחת – בוקר מסורתית ספרדית, שכללה בורקסים בטעמים שונים תוצרת בית, ביצים קשות חומות (חמינדוס),סלט-ירקות, ורפרפת(סוטלאץ'). האווירה בבית תמיד הייתה שמחה, אביה של סבתי אהב לשיר את שירי השבת, ואימה הרדימה אותם עם שירי ערש בשפת לאדינו(ספרדית-יהודית). בבית דיברו בעברית ובלאדינו.

סיפור מצחיק שסבתי זוכרת כל השנים, הוא כשחברים היו באים לביתה, אמה דברה איתה בלאדינו, וסבתי הייתה עונה בעברית.

אמה של סבתי, מרים, הייתה עקרת בית ואביה, משה, עבד בנמל תל אביב .

בבגרותה סבתי היתה בקורס השוטרות הראשון בארץ, והיתה מפקדת כלא 'נווה תרצה'. בית הסוהר נְווה תִּרְצָה הוא בית סוהר לנשים, היחיד מסוגו בישראל, אשר מופעל על ידי שירות בתי הסוהר. בית הסוהר ברמת ביטחון מרבית, מיועד לשכן 230 אסירות ועצירות. בית הסוהר נמצא במתחם בתי הסוהר ברמלה, מפקד/ת בית הסוהר בדרגת סגן גונדר. ויקיפדיה.

כיום היא גמלאית ומשתתפת בכיתת הוותיקים בעין חרוד, בבית ספר הרב תחומי עמק חרוד.

הזווית האישית

יערה הנכדה מספרת – נפגשתי עם סבתא לשמוע את סיפוריה. אני גאה בסבתא שלי, שהיתה בקורס השוטרות הראשון בארץ ,והיתה מפקדת כלא 'נווה תרצה'.