מאגר סיפורי מורשת

שמי אבי יהודה, נולדתי וגדלתי בעיר המעורבת יפו כאשר השכנים הקרובים היו יהודים, נוצרים ומוסלמים. הקשר בינינו היה קשר אמיץ וחברי מאוד. נולדתי בבית החולים דונולו ב' ולמדתי בבית ספר דתי בשם הרב אבן עזרא. בדרכי לבית הספר ובחזרתי משם  חייב הייתי לעבור דרך שכונות מוסלמיות ולא הייתה שום שנאה או פעילות עוינת מצידם, נהפוך הוא הייתה בינינו חברות נפלאה (לא עם כולם, תמיד יש יוצאים מן הכלל).

כנער מתבגר ובגלל אילוצים כלכליים היינו אני, אחי הצעיר ועוד כמה חברים מוסלמים/נוצרים מייצרים לנו עבודה. עומדים אנו ברחוב יפת ומחכים למשאית אבטיחים ומיד מציעים לפרוק אותה, היינו יוצרים שרשרת של ידיים ומעבירים אבטיחים בסרט נע מהמשאית לחנות. בקיץ יוצאים לקטוף סברס עם מקל מטאטא שבקצהו ממוסמרת פחית שימורים. מניחים את הסברס הקטוף על החול ובעזרת ענף של עץ היינו מסירים את הקוצים שעל הסברס כאשר הרוח נושבת בגבינו על מנת שלא נחטוף את הקוצים לפנים (לא שזה עזר הרבה), לאחר מכן הולכים ברגל לרחוב 60 של פעם (היום זה רחוב קדם). שוכרים מערבי מוסלמי עגלה עם סוס תוך מתן עירבון של שעון יד, מעמיסים את הסברס וערימת אבטיחים על העגלה מושכים את הסוס לבית החרושת לקרח, קונים 4 עד 5 מלבנים של קרח ומפזרים על האבטיחים והסברס. כך היינו יוצאים לדרך ברחבי יפו תל אביב כאשר כל אחד בתורו צועק "סברס קר, אבטיח על הסכין" עד שסיימנו את כל הסחורה, וחוזרים לרחוב 60, משלמים מהרווחים לערבי ששכרנו ממנו את הסוס והעגלה וחוזרים מאושרים הביתה.

בעונה אספנו גם שבלולים ענקיים ומכרנו אותם לשכנינו הנוצרים אשר היו אוכלים אותם. כך היינו מתקיימים ועוזרים להורים. כילדים היינו בונים מכוניות מארגזים של ירקות וגלגלי מתכת. מוצאים ענף שמתאים לרוגטקה, מהפנצ'ריה לוקחים צמיג ישן, מהרפד חתיכת עור ובונים רוגטקה. היה לנו מועדון תקוותינו, ממש ברחוב יפת ליד הבית, שם נפגשים כולם – יהודים, מוסלמים ונוצרים למשחקים משותפים. ילדות נפלאה שהלוואי ותהיה גם לשאר הדורות של כל העדות.

לימים, עברתי לגור אצל דודים בירושלים ושם למדתי בישיבת אור החיים. בגיל 15 בערך עזבתי את הישיבה ועברתי לבית ספר תיכון חילוני אורט יד שפירא (עזבתי את הדת). לפני שסיימתי תיכון (לא סיימתי, בזמן המבחנים ברחתי לים), הספקתי לתרום למאמץ המלחמתי במלחמת יום הכיפורים, בייצור חלקים למטוסי הקרב שלנו מסוג מיראז'.

לצבא התגייסתי בשנת 1975 ושם בבסיס שנקרא מצודת יואב או בשמו השני משטרת עיראק סודאן התאהבתי בחיילת בשם אילנה, לימים אשתי האהובה. הזוגיות שלנו התחילה בעקבות חיפוש שלנו אחרי כלב שהלך לאיבוד בבסיס, נולדו לנו 3 ילדים, שתי בנות ובן ואז הגיעו 3 נכדים שהבכור שמו יותם. ביני לבין יותם יש קשר מיוחד היות ומרגע לידתו ועד לגיל 4 חודשים הייתי איתו מרגע שהתעורר עד ללכתו לישון.

מצודת יואב – אילנה, יושבת למטה ואני עם היד על הלחי

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי בביה"ס נוף השדות, בקיבוץ נגבה.