מאגר סיפורי מורשת

סבתא רינה ליפא מספרת לנכדתה אביגיל:

"שמי רינה, נולדתי בחיפה בשנת 1957 להוריי ולמשפחת סיווני. אני הבכורה במשפחה, יש לי שני אחים  צעירים ממני. הצעיר ביותר  קטן ממני ב- 14 שנה. לכן, הייתי כמו אימא שלו וגידלתי אותו. אחי האמצעי קטן ממני בשלוש וחצי שנים.

שכונת ילדותי

גדלתי בחיפה ליד הים, עיר יפה עם נוף מהמם. אני יכולה לספר על דברים שהיו פעם והיום אין. לדוגמא: כשהייתי יוצאת בשעת אפס כל בוקר, הייתי פוגשת את ראש העיר (אבא חושי ז"ל) עובר באוטו גדול ושחור ובודק את ניקיון העיר. הוא היה מעיר הערות למנקי הרחובות שהיו מסתובבים עם מטאטא, יעה וסל אשפה. בזמנים האלו לא היו רכבי ניקיון.

אני גם זוכרת את האיש שנהג במכלית קטנה. בתוך המכלית היה נפט, שהיה מיועד לחימום תנורים. היה לו פעמון גדול שהחזיק ביד. הוא היה נעצר בשכונה ומצלצל חזק. ומי שהיה צריך נפט לחימום או לבישול (פתיליה)  והיה שומע את צלצול הפעמון, היה יורד עם ג'ריקן, והמוכר היה ממלא אותו בנפט. כמו כן, היה חלבן שהיה מביא חלב עד הבית בבקבוקי זכוכית קטנים.

בית ילדותי

גרתי בשכונת הדר, בבית עם שבע נפשות, בשני חדרים בבניין פלוס מרפסת. מול הבית שלנו הייתה חנות המכולת שלנו, והמרפאה הייתה עשר דקות הליכה. גם בית ספר והגנים היו קרובים אלינו, עשר דק הליכה, ובית כנסת היה  ממוקם כ- 15 דקות הליכה מהבית שלנו.

גרתי עם שתי הסבתות שלי, שהייתי להן לעזר וטיפלתי בהם. בעיקר בסבתא מינה, כי הייתה חולה. אך סבתא חנה הייתה עצמאית. אני אישית לא זכרתי שעזרתי לה, אמי סיפרה לי על כך. גזזתי לה את הציפורניים, כמו כן הייתי לוקחת אותה רגלי לרופא שיניים שלה לטיפולי השיניים התותבות, לרופא המשפחה ד"ר יקירה או שהייתי רצה להביא את הרופאה אליה, כשהייתה חולה ולא הרגישה טוב. לפעמים הייתי לוקחת אותה לבנק, כדי שתוציא כספי המענק של ניצולי שואה, "רנטה", בעלה של סבתא נרצח בשואה. הייתי גם מדי פעם הולכת לספר לקנות לה בקבוק בצבע כחול של הזקנות, והיא הייתה יוצאת יפהפיה. היא החזירה לי אהבה, היא הייתה מפנקת אותי בנשיקות, עושה לי צמות ונותנת לי דמי כיס. בזכותה אני דוברת יידיש ורומנית. לאחר שהיא נפטרה התמלאתי בגעגועים עזים אליה. הטיפול בה נתן לי הרבה לחיים. בעיקר הערכה וכבוד לסבתות ולמבוגרים. וכך חינכתי בהמשך גם את ילדי.

לימודיי

בתחילה הייתי בגן רותי ברחוב קיסריה בחיפה. אני זוכרת  במיוחד את הבובה השבורה, שהייתי אוהבת לשחק בה בתור ילדה, אהבתי  מאוד לצייר ולרכוב על אופנים בשכונה.

בכיתה א' עברתי לבית הספר היסודי מרכז. שם היה כיף חיים. בתקופה ההיא השקיעו בבתי הספר היסודיים בתחום הלימודי וגם בתחום ההזנה. בבית הספר הייתה ארוחת צהרים לכלל תלמידי בית הספר בחינם. האוכל הוכן בתוך בית הספר במסגרת חוג כלכלת בית. היינו אוכלים כולם באולם הספורט.

בכל בוקר, היום היה נפתח במסדר בוקר לכל תלמידי בית הספר. עוד לפני  שנכנסו לכיתות. המסדר נפתח עם מנגנת באקורדיון. היינו מסתדרים בשורות לפי כיתות (כך זה גם היום בסין), היינו עושים התעמלות בוקר ושרים משירי ארץ ישראל בליווי האקורדיון.

במערכת השעות של הבנות היו לנו שיעורי מלאכה. בזכות השיעורים האלו אני יודעת לתפור טוב גם היום (אפילו תפרתי שמלה מהממת). אחרי היסודי למדתי בתיכון עירוני ה' מכיתה ז' עד ט.' הייתי המחזור הראשון של הרפורמה  הניסיונית. ומכיתה י' עד י"ב  למדתי באורט אסיף בכרמל בחיפה.

זיכרונות ילדות

את החגים היינו חוגגים כל המשפחה יחד בשמחה ועם  מאכלים מסורתיים. כמו: גפילטע פיש בראש השנה, חרמזלך ודבש בפסח. החג האהוב עלי הוא פורים, בגלל התחפושות והאושר לראות את צאצאי מחופשים.

אני זוכרת במיוחד את חג הסוכות. כל הילדים היו בונים את הסוכה השכונתית. הרגשנו שמחה והתרגשות בבניית הסוכה ולקראת החג הקרב. אירוע מיוחד שאני זוכרת מתקופת ההתבגרות, שהתאהבתי בנער הראשון – ילד חמוד ויפה, היום הוא רופא נשים.

האירוע הכי שמח בחיי הוא החתונה שלי ולידת ילדיי. האירוע הכי עצוב היה, כשחברה קרובה שלי, שמאוד אהבתי והייתה בשבילי כמו אחות, נפטרה.

במשפחה שלנו האמינו מאוד בעין רעה של אנשים (צרות עין) וכך גם אני.

עיסוקי

לפני הגיוס, לאחר שסיימתי י"ב, בגיל 17, עבדתי בתור מזכירה בארז קירור והנדסה בחוף שמן חיפה. זה מקום לתיקון ותכנון מחדש של מנועים. כשסיימתי תיכון למדתי מזכירות, הלימודים הם דבר מאוד חשוב, כי בלעדיהם לא הייתי יכולה לעבוד בעבודה טובה ולקבל משכורת יפה. בחרתי במקצוע זה כי חשבתי, שזה מה שהייתי רוצה לעשות. אך בגיל מתקדם יותר, מתקדם ממש, הבנתי שזה לא מתאים לי. אבל לא היה מי שיכוון אותי ללימודי אדריכלות ובניה. מקצוע שאני אוהבת ממש. אילו יכולתי, הייתי לומדת את המקצוע היום. בהתחלה נהניתי מעבודתי, אך בהמשך, כפי שכתבתי, כבר הבנתי שלא זה מה שאני אוהבת ורוצה לעשות. מקום עבודתי האחרון, עד שפרשתי לפנסיה היה כללית סמייל, בתפקיד מנהלת שירות לקוחות, שם עבדתי במשך 14 שנה..

שירות צבאי ומלחמות

לאחר הלימודים מאוד רציתי תפקיד טוב בצבא. ואכן, שירתי בתפקיד מזכירת לשכת מהנ"פ – מפקד הנדסה פיקוד דרום. התפקיד היה מעניין ביותר. הייתי מקבלת דיווחים על דברים מעניינים וסודיים שקרו. כגון: העברות סמים בגבולות ותפיסתם וכדומה.

שירתי בצבא בפיקוד דרום בחיל הנדסה אחרי מלחמת יום כיפור. נפלה לי הזכות לרדת בטיסה צבאית בביץ קרב (מטוס של שמונה אנשים) לרפידים (במצרים). סיירתי בהרבה מקומות כבושים שהיו בידינו. הדרמתי עד הקצה של חצי האי סיני, שנקרא מעבר המיתלה ומעבר הגידי (אום חשיבה)  מקום מאוד מיוחד של שליטה ותצפית מעולים על הערבים.

לא השתתפתי באף מלחמה בתור לוחמת, אך כשהייתי ילדה פרצה מלחמת ששת הימים ועד היום יש מלחמות. המלחמות גרמו לי בעיקר פחד וחרדה. במיוחד פחדתי במלחמת המפרץ. הייתי אז עם ארבעה ילדים לבד, ואחרי לידה של הילד הרביעי. בעלי היה בצבא, והייתה אווירה של מתח ופחד.

הקמת המשפחה

הכרתי את בעלי כשהייתי בחוף הים עם חברה. הוא התחיל לדבר איתי, וכך הכרנו. ומשם הכול היסטוריה. התחתנו בשנת 1977 בגיל 19 והחתונה הייתה בחיפה באולמי תפארת.

כשנולד הילד הראשון הייתי בת 20.5 ובעלי היה בן 21, לאחר חמש שנים נולדה הילדה השנייה, לאחר שנתיים וחצי נולד הילד השלישי ואחרי חמש שנים נולד הילד הרביעי.

ילדיי ונכדיי גרים בארץ. אני משתדלת לבקר אותם בכל רגע שאני יכולה. יש לי שלושה בנים ובת וברוך השם 25 נכדים, בלי עין הרע. כיום אני אימא וסבתא ועוזרת לילדי עם ילדיהם.

סדר היום שלי

אני נוהגת לקום בבוקר, להתפלל, לאכול ארוחת בוקר, לשמור על ילדיו של בני השלישי שגר לידי, לאכול ארוחת צהרים, לעשות עבודות בבית (לדוגמא כביסה), לראות טלוויזיה, להתקלח ולישון.

יצאתי לחו"ל בינתיים שבע פעמים למדינות: תאילנד, טורקיה, ארה"ב (לרבי מליובאוויטש) פעמיים, צרפת, אנגליה, וגרמניה – בכל הפעמים האלה טסתי לנופש וטיולים.

חפץ יקר לליבי

הייתי רוצה לספר, שלפני כמה שנים קיבלתי מאמי שתחי' חפץ שיקר מאוד לליבי – שרשרת שאבי ז"ל נתן לאמי שתחי' באירוסים שלהם עם התמונה שלהם בפנים בתליון. כיום השרשרת נמצאת בבית של הבת שלי ומשפחתה. לשם הועברה בירושה הלאה.

התליונים של הוריי

הייתי רוצה להעביר לדור הצעיר מסר: חשוב לדעת לתת ולא רק לקבל, כמו שאני התחנכתי.

הזוית האישית

סבתא רינה: נהניתי מהמפגש עם נכדתי ומזמן האיכות שהיה לנו ביחד.