מאגר סיפורי מורשת

אני משה רבינוביץ, נולדתי ב – 1943 בחיפה.

להורי קראו נח ומרים. בשנת 1968 נישאתי למירי, סבתא של עופרי ,ושנה לאחר מכן נולדה בתי הבכורה שרון, לה יש שני ילדים, בן ובת. ארבע שנים לאחר מכן בשנת 1973 נולד בני עדי, לו יש שתי בנות. גם ארבע שנים אחר כך בשנת 1977 נולד אבא של עופרי ברק, לו יש שתי בנות ובן. בשנת 1981 נולד בני הצעיר ביותר ענר.

זהו סיפור על ילדות בשכונת הדר הכרמל בחיפה. כשמדינת ישראל  עדיין לא קמה, והמדינה הייתה קרויה פלשתינה  (כן, יש לי תעודת לידה פלשתינאית. מעניין אם יתנו לי היום, אם אציג את התעודה, לקנות בית בעזה). תמונת ילדות שאיכשהו נחרטה בזיכרוני – שני חיילים בריטיים צועדים בסך ברחוב מגורי.

הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה וכשזו נסתיימה, שלש שנים לאחר מכן פרצה מלחמת השחרור. העולם היה שונה ממה שאנחנו מכירים ורגילים  לו היום. וכך גם עולם הילדות. היו מעט מאד מכוניות פרטיות, והתנועה התנהלה בעיקר ברגל, לביה"ס, ולקניות. אוטובוס מקומי היה עובר בשכונה אחת לשעה. למעט מאד משפחות היה טלפון בבית. בוודאי שלא חלמו עדיין על טלפונים סלולריים. כשאבי רצה לשוחח עם אחותו שגרה בניו יורק ירדנו (ברגל, כמובן), למערכת עיתון, שם היה לאבי ידיד, ומשם הצלחנו לאחר תהליך ממושך, בסיוע מרכזנית בינלאומית, לבצע את השיחה.

בכבישים בתוך העיר אפשר היה לראות עגלות רתומות לסוס מובילות חפצים וסחורות (גם כמה שהיו רתומות לחמור). במעט מאד בתים היו מקררים שמחוברים לחשמל. כדי שהמזון לא יתקלקל היינו משתמשים ב"ארגז קרח"- מין ארון קטן (או מקרר, לא חשמלי) שבמדף העליון בו שמנו "בלוק" של קרח, ואת המזון במדפים התחתונים. הקרח היה נמס לאיטו. וכעבור יום או יומיים היה צריך לשים "בלוק" חדש. אחת ליום או יומיים היתה עוברת עגלה רתומה לסוס ברחוב, והעגלון היה מצלצל בפעמון וצועק "קרח, קרח", הילדים היותר גדולים היו יוצאים לרחוב, עם שק שבו היו עוטפים את הקרח וקונים גוש קרח ("בלוק")  ורצים הביתה. ישר למקרר.

בקיר חיצוני שבמטבח, היו חורים ומדף. זה היה "ארון אוויר" ושימש לאחסון הירקות והפירות, כי במקרר אי אפשר היה לאחסן הכל.

סבי כשהיה נער

אחת לכמה ימים היה עובר ברחוב עגלון,  שהוביל נפט במיכל גדול, הוא היה מצלצל בפעמון והיה קורא "נפט, נפט..". היינו יוצאים עם פח. והעגלון היה ממלא אותו בנפט, שאתו היינו מסיקים את דוד המים החמים, שהיה משמש למקלחת, לרוב בסופי שבוע, לקראת שבת.

בשעות אחר הצהריים, לאחר שחזרנו מביה"ס, אכלנו צהריים והכנו שיעורים, ולאחר מכן היינו יורדים לרחוב.  הרחוב היה שוקק ילדים משחקים. שחקנו בגולות, בתופסת, במחבואים. קפצנו  בחבל ובקלאס. היינו נלחמים במשחקי "מלחמה", מתחרים בסקטים, ועל לוח עץ שחיברו לו גלגלים. בחלק מהרחובות הבנים שיחקו כדורגל. בשעה שבע בערב היו יוצאות האימהות למרפסות, וקוראות לילדים לעלות לארוחת הערב.

האינטרנט נכנס לחיינו רק כחמישים שנה מאוחר יותר. לא היו שידורי טלוויזיה וכמובן לא משחקי רשת. בבתים היו מעט משחקי קופסא, דמקה, ושחמט. ברדיו שידרו  בהמשכים, בדרך כלל בסופי שבוע, והיינו מחכים, מרותקים במשך השבוע, עד לשידור הפרק הבא.

וכמובן קוראים. הייתי מנוי על שלוש  ספריות והתווכחתי עם הספרניות, כדי שירשו לשאול יותר מספר אחד כל שבוע. אחת לכמה זמן היינו יורדים לצפות, באחד מבתי הקולנוע שהיו בשכונה (למיטב זכרוני היו שבעה, היום אין אף אחד).

במלחמת השחרור (1948-9) ירדנו כמה פעמים למקלט. אינני זוכר תחושה של סכנה. יותר של חוויה.

בחג הפורים (שהשנה חל השבוע) היו התחפושות מגוונות: אחשוורוש, אסתר המלכה, חיילים ושוטרים. בל"ג בעומר היינו שורפים את המן ואת היטלר במגרשים ריקים.

העליתי מנבכי הזיכרון כמה תמונות מעולמו של ילד בשנות הארבעים, של המאה העשרים. האם היה לי כילד פחות מעניין, מאשר אילו הייתי ילד היום, חשוף לשפע האפשרויות  הקיימות היום? קשה לי לשפוט. אבל אני קצת מתגעגע לחוויות מאז.

סבא עם חבריו בצעירותו

סבא וסבתא בחוף הים

הזווית האישית

סבא משה והנכדה עופרי, השתתפו בתוכנית הקשר הרב דורי, בבית ספר יחד בגבעת אלה בתשפ"ב – 2022