מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי לובה גולדשמיד, ואני סבתא של רחלי. נולדתי בסמרקנד שברוסיה בשנת 1948 להוריי, משפחת נסילביץ. עליתי לארץ בשנת 1973.

הגשמת החלום

עליתי עם בעלי (מוטי) ועם שני ילדיי, אושר ואלי, שהיו עוד קטנים. כשעלינו הקליטה היתה טובה, גרנו בכפר חב"ד במעון העולים האקדמי. היינו בכפר חב"ד שנה וחצי ואז עברנו ללוד.

אני ובעלי השתוקקנו מאוד לעלות לארץ ישראל. מפני שבבית חינכו אותנו שארץ ישראל היא הארץ הקדושה והמובטחת לעם היהודי ועלינו להשתדל ולעשות כל מה שביכולתנו, כדי לעלות לארץ הקודש. לכן ברגע, שיכולנו להגשים את השאיפה ואת החלום, עשינו זאת מיד, בחרנו לגור בכפר חב"ד. זאת מכיוון ששם יש אנשים דתיים, ורצינו לחיות בסביבה שמתאימה לרוחנו.

ילדות בסמרקנד

בבית שלנו בסמרקנד, היה לנו חדר אחד גדול, שחילקנו אותו לשלושה חדרים עם וילונות. אחר כך בנינו חדר נוסף. לא היו לנו מקלחת ושירותים. השירותים היו מחוץ לבית. כדי להתקלח, היינו הולכים פעם בשבוע לבית המרחץ הציבורי.

אחרי תשע שנים עברנו לבית אחר, יותר גדול, עם שירותים, מקלחת, טלפון גדול, ארבעה חדרים, וולרדה – מרפסת גדולה. סיפור מדהים מסתתר מאחורי מעבר הדירה שלנו: בתקופת ילדותי, היו אנשים שגרו בבתי קיץ. באחת השנים, החליטה הממשלה שהיא רוצה להרוס את הבתים האלו ולבנות בתים אחרים במקומם. לכן, כל משפחה שגרה בבתי הקיץ קיבלה בית אחר בהתאם למספר הנפשות שרשומים במשרדי הממשלה. באחד הבתים האלו הייתה משפחה שאירחה בה הרבה אנשים, אבל ברשימות של משרדי הממשלה היה כתוב שרק בן אדם אחד גר שם. לכן הם רצו לתת למשפחה הזאת בית עם חדר אחד בלבד.

אימא שלי ברוב חוכמתה שמעה על המשפחה הזאת, פנתה לראש המשפחה ושאלה אותו, אם הוא מוכן להחליף איתנו דירה? כדי שהממשלה תיתן למשפחה שלנו בית יותר גדול מכפי שהיה לנו, חדר אחד בלבד, כי היינו משפחה גדולה. הוא ענה שהוא צריך לחשוב על זה ואז הוא יגיד אם הוא מסכים או לא. לבסוף אחרי מחשבה רבה, הוא נתן את הסכמתו. אבל כשאני ואחיותיי שמענו על כך התחלנו לבכות, ואמרנו שאנחנו לא רוצות לעבור דירה. אימא שלי שכנעה אותנו ואמרה לנו שהבית החדש שאנחנו עוברים אליו הוא בית יפה יותר ומשופץ. בבית החדש היו לנו מקלחת, שירותים, טלפון גדול, ארבע חדרים וולרדה. בחצר הבית החדש היו הרבה כלובים, שבעל הבית הקודם השאיר. בתוך כל כלוב היו כשניים או שלושה שועלים. חלקם הגדול היו בצבע שחור ומקצתם בצבע לבן. והוא היה מוכר את הפרווה שלהם. ליד הבית שלנו היה יער, ששם התאמנו לירות, נהנינו להסתכל על האימונים מהצד.

לא היו לנו דברים יקרים, חיינו מאוד בפשטות. ה"תכשיט" היחיד שהיה לי, זו טבעת שהיינו קונים בגרושים, וזה היה נחשב ליקר ערך, שמרנו על זה מאוד. בנוסף, פעם אחת, חברה שלי הביאה לי במתנה סרט לראש. וכשנהייתי כלה קיבלתי שעון יוקרתי. לא היה לנו כלום, היה מאוד קשה להשיג אוכל ובגדים. היינו הולכים לתופרת עם בד והתופרת הייתה תופרת לנו בגד.

היה לנו גם קושי בקיום תורה ומצוות. הכל עשינו בסתר ובמחתרת. התפללנו בבתים, כל שבת אצל שכן יהודי אחר. היינו מתאספים גם במוצאי שבת בבית אחר, ועורכים שם מלווה מלכה.

את ימי ההולדת חגגנו עם עוגה, ולפעמים גם קיבלתי מתנה. היינו עושים "לחיים" ומברכים האחד את השני. היינו עושים התוועדויות בתאריכים חסידיים. היה לי קשר לרבי מליובאוויטש, הקשר הגיע ממשפחתו של אבי שהייתה קשורה לחב"ד .

פסח בצל השלטון הקומוניסטי

לפני פסח, כשהיינו מנקים את הבית לפסח, כל השכנים הגויים היו מסתכלים עלינו בתימהון. כשהגיע חג הפסח, השתדלנו מאוד להחביא את המצות, שלא יראו שאנחנו אוכלים מצה. פחדנו שיגלו שאנחנו שומרים תורה ומצוות. בחול המועד כשהלכתי לבית הספר, לא רציתי שיראו שאני אוכלת מצה, לכן, בהפסקת האוכל הייתי מוציאה מהתיק רק תפוח וקוביית סוכר, ואת המצה הייתי מסתירה ואוכלת בהסתר בלי שיראו אותי.

תמיד היו בבית הוריי אורחים בחג, היינו מזמינים אנשים שהיו רחוקים. אמנם היה קשה לנו לקבל את האורחים, מפני שהבית היה קטן, אבל זה היה מאוד חשוב לנו. זכור לי שהייתה לנו אורחת, רופאה מיוחדת שעבדה בפרילין (מקום שישבו כל השרים של הממשלה), קראו לה יהודיף  סלמונובה (סלמונובה זה שם אביה, כך היו נוהגים לקרוא אז, במקום שם משפחה, קראו בשם האב). כשהזמנו אותה לפסח, היא נשארה לישון אצלנו עוד כמה ימים. באמצע ליל הסדר היא  פרצה בבכי, היא נזכרה  בשנות הילדות שלה, שאבא שלה היה עושה אותו דבר ואיך שבבית הוריה התארחו אורחים רבים בליל הסדר. וכאשר אבא שלי היה מספר על יציאת מצרים, לאט לאט כמעט כולם נרדמו, חוץ ממנה, ממני ומאחותי.

הקמת בית וחיי משפחה

את סבא הכרתי בחתונה של חבר של סבא, והכלה הייתה חברה של משפחתנו. החתונה  נערכה בסתר כדי שהק.ג.ב לא יגלו אותנו ואת המשתתפים, היינו היו עלולים להיתפס ולהיענש בעונש כבד, שכן חתונה היא טקס דתי לפי המסורת היהודית כדת משה וישראל. אימא שלי הכינה עוגות, ובעלי (לעתיד) הגיע אלינו הביתה לקחת את העוגות לחתונה. אמרתי לו שייקח את העוגות בזריזות, כדי שהק.ג.ב לא ישימו לב אלינו. החתונה התקיימה למחרת, הגענו לחתונה שהתקיימה במחתרת, היו שם הרבה אנשים, ושם הכרתי את בעלי. התחתנו בשנת 1965. הייתי אז בגיל 18. יש לנו ארבעה בנים וארבע בנות, וב"ה, יש לנו הרבה נכדים. כשיש להם  מסיבה, אני מגיעה לשמוח איתם במסיבה. פעמים, שגם הם מגיעים אלי.

הזוית האישית

רחלי: היה לי ממש כיף לשמוע את הסיפורים של סבתא הם היו מאוד מעניינים ואני שמחה שיש לי סבתא כזאת.