מאגר סיפורי מורשת

שמי שמואל שמעוני נולדתי בשנת 1948 בעיר תוניס שבתוניסיה.

אבי, סעדני נולד בשנת 1909 בגפסה, לקוקה וגבריאל שמעוני. אמי נולדה בשנת 1914 במטלאווי, למזיאנה ושמואל שמעוני. אחיי: הנריאט נולדה בשנת 1930 ונפטרה בגיל 8 בתוניסיה. דזי נולדה בשנת 1933 בגפסה והתחתנה בתוניסיה בשנת 1956. גבריאל נולד בשנת 1940 בגפסה. הדסה נולדה בשנת 1941 בגפסה. יהודית נולדה בשנת 1944 בתוניס. יפה נולדה בשנת 1951 בתוניס.

ההחלטה לעלות לישראל התקבלה לאחר מבצע סיני, בשנת 1956, ולאחר הכרזת העצמאות של תוניסיה בשנת 1957. אחיותיי הדסה ויהודית כבר עלו לישראל במסגרת עליית הנוער כמה חודשים לפני כן. אימי לא הסכימה שהבנות יהיו לבדן בישראל, והציעה שכל המשפחה תעלה יחדיו. אלינו הצטרפה הבכורה שכבר נישאה ולה תינוקת בת חצי שנה – רבקה.

העלייה לארץ ישראל

בחודש אפריל 1957 שתי המשפחות יצאו באנייה לנמל מרסיי למחנה העולים "קאן דרנס". את הפסח חגגנו במחנה העולים, ורק לאחר מספר שבועות של המתנה הפלגנו ממרסיי לנמל חיפה. לחיפה הגענו ב-2 ליוני בשעות הבוקר. קיבלו אותנו בנמל נציגי הסוכנות ששאלו את ההורים: "היכן אתם רוצים לגור?" לא ביקשנו "ארלוזורובה פינת דיזינגובה". אימא ביקשה לגור באזור חיפה ליד רמת הדסה ושער העלייה מפני שאחיותיי כבר היו שם. אמרו לה: "אין בעיה נשלח אתכם ל"אשדוד-ים" זה קרוב." והדוד שהגיע לקבל אותנו בנמל הוסיף: "שדות-ים זה קרוב לגבע כרמל, מחר בבוקר אני אקח אותך אליהן." אף אחד לא שמע ולא ידע על ישוב בשם אשדוד-ים לפני כן.

מעברת אשדוד-ים

כאמור הגענו לחיפה בשעות הבוקר ורק בשעות הערב המאוחרות הגענו לאשדוד-ים, מקום שכוח אל. רק מאוחר יותר הבנו שההגעה בלילה הייתה על מנת שלא נבין לאן הגענו. אני הייתי אז בן שמונה. ירדנו מהמשאית בחושך גמור ורגלינו שקעו בחול הטובעני, לא ראינו כלום גם לא היה מה לראות. אנשי הסוכנות קבלו אותנו לאור תאורה של עששיות נפט וברכו אותנו לשלום, סיפקו לנו ציוד בסיסי: מיטות, מזרונים, שמיכות, שולחן, ספסלים, כלי אוכל, פרימוס, עששית נפט ומזון ליום יומיים. ההפתעה הבאה הייתה שהובילו אותנו לצריף עשוי פח וגג אסבסט ובישרו לנו "זה ביתכם". אחותי וגיסי היו ערים כל הלילה בגלל בתם שצרחה מרעב ולא היה חלב לתת לה. בבוקר התעוררנו וגילינו שאנחנו נמצאים באמצע מדבר של חולות עם פחונים וביניהם מפוזרים שירותים ציבוריים וברזיות ששימשו תושבים לשתייה ולרחיצה. גיסי יצא לקנות אבקת חלב לתינוקת וחזר בידיים ריקות, ובמכולת היחידה לא הבינו מה הוא מחפש בכלל. אמי הגדילה לעשות: ארזה מוצרי מזון בסל פלסטיק, שאותם קבלה ערב קודם, ויצאה לראות את בנותיה שהגיעו לישראל לפני כן. עמדה בתחנת האוטובוס היחידה עד השעה שמונה בבוקר. בשעה שמונה יוצאת גברת א. הורנשטיין שקיבלה אותנו ערב קודם: "QUE FAITES VOUS MME CHEMOUNY?"

"מה את עושה גברת שמעוני?" ואמא עונה בתמימות: "אני רוצה לנסוע לבנותיי לרמת הדסה בשער העלייה." מסתבר שיש אוטובוס אחד ביום שנוסע לרחובות וייקח לה יום שלם להגיע ליעדה! זאת הייתה המקלחת הראשונה של אמא בארץ.

ההמשך לא היה פשוט. מקומות עבודה לא היו בישוב כלל, הבוגרים נשלחו לעבודות דחק (עבודות יזומות) ורק שבוע או שבועיים במשך החודש על מנת שלכולם תהיה פרנסה. העבודות היו קשות, בשדות חקלאיים וביערות של קרן הקיימת והשכר של חצי חודש אמור להספיק לכל המשפחה. היו בקושי מוצרי ייסוד בחנויות ואת המצרכים קנינו עם תלושים בגלל תקופת הצנע.

יום אחד אימי ביקשה לקנות בננות ומסתבר שבפנקס לא היו תלושים לבננות, וכמובן המוכר לא הסכים לתת לה בשום אופן. אחרי ויכוח סוער שלא נשא פרי אימא לקחה לירקן את המאזניים ואמרה לו אתה לא מוכר לי בננות, אתה לא תמכור לאף אחד. ולקחה הביתה את המאזניים. הירקן רדף אחריה עד הבית ורק לאחר שהוא נתן לה בננות הוא קיבל את המאזניים בחזרה.

הביצים שבקעו, בוקר אחד אימא ביקשה ממני לזרוק את הביצים שנתנו לנו ערב קודם בידיעה שהם כבר מקולקלות. כילד שהגיע מהעיר קברתי אותם ליד הצריף וכיסיתי בחול, אחרי מספר ימים ראיתי מספר אפרוחים מתרוצצים סביב הצריף, ומה רבה הייתה ההפתעה. רצתי לספר לאמא שהביצים בקעו ויש לי אפרוחים!!

סיפור אהבה, אחי  גבי, היה אז בן 17. יום אחד יצא להתרחץ בברזיה, ראה שם נערה, נעמד מולה ושכח לשם מה הגיע לברזיה. היא לא התייחסה אליו אבל הוא לא וויתר והגיע כל יום לברזייה מקווה לפגוש אותה. לבסוף היא הסכימה לדבר איתו, ונרקם ביניהם רומן. שמה מרים. לאחר השרות הצבאי החליטו להינשא, והיום הם נשואים עם ילדים, נכדים ונינים וכמובן באושר.

החיים במעברה, בחורף הראשון, הגשם שטף את הגשר היחיד שהוביל לעיירה אשדוד, שהתמוטט, ונאלצנו לקבל אספקה בעזרת הצבא ברכבים צבאיים. עיתונאי שהגיע למועדון הנוער העובד והלומד, לראיין את הנערים לכתבה במעריב לנוער, נאלץ לראיין רק את המדריך כי אף אחד לא ידע עברית. הבילוי היחיד שהיה במקום היה הקרנת סרט במוצאי שבת על הקיר של הבניין היחיד שהיה. כל התושבים ישבו על גבעת חול וראו את הסרט. אנחנו כילדים מאוד נהנינו לשחק בחולות ולהשתכשך בחוף הים, אבל להורים הייתה תקופה מאוד קשה מכל הבחינות.

הזוית האישית

סבא שמוליק: טל, היה מרגש לספר את הסיפור שלי ובמיוחד לבלות במחיצתך כל התקופה. הנכדה טל קורן: סבתא וסבא היה לי מאוד כיף אתכם והיה לי מאוד מהנה לבלות ולהיות אתכם ויש לסבא סיפור מאוד מעניין!