מאגר סיפורי מורשת

שמי יונה, נולדתי בשנת 1952 בתוניסיה, להוריי אליהו (ללו) 1927 ורחל (רשל) ילידת 1933, לבית משפחת אדדה. גרנו בבית גדול ומרווח. משפחה מבוססת, שהייתה לה רשת מזון גדולה, וכשעלינו ארצה, המשפחה השאירה הכול מאחור. ההורים דיברו בשתי שפות תוניסאית וצרפתית בהשפעת השלטון הצרפתי. מנהגי הבית, בכל יום שלישי ושישי הכנת קוסקוס עם מחשי (קציצות בשר). בפרשת "יתרו" ביום חמישי שלפני שבת, היו עורכים מסיבה לבנות המשפחה, ומכינים עוגות מיוחדות, יונים ממולאות בבשר. לטקס קראו "סעודת יתרו".

המשפחה עלתה מתוניסיה דרך צוברנטה באנייה, ומשם במטוס לישראל. כשעלינו מתוניס לארץ בשנת 1955 הייתי כבת שלוש. הגענו לארץ יחד עם סבתי, אמו של אבי, והדוד שלי, ביחד היינו תשעה בני משפחה שגרים יחד בבית אחד.

הגענו הישר למעברת חרובית, שהוקמה סמוך לכפר מנחם בחבל לכיש,  לשיכון זמני, ומשם לקריית גת. החיים במעברה היו מאוד קשים, לא הייתה תאורת חשמל, לא היו מים, גרנו בפחונים, השירותים היו בחוץ, התקלחנו מתחת לברז, שלא לא כל כך עבד. נתנו לנו מזרנים וישנו על הרצפה. כל משפחה קיבלה תלושים לקניית מצרכים לפי מספר הילדים. השתמשנו בעששיות, לא היו לנו תנורים, לא היו כיריים גז, בשלנו על פתיליה. אמנם התנאים הפיזיים היו קשים, אבל כילדים נהנו מאוד, וכמשפחה היינו מלוכדים מאוד.

גדלתי בקריית גת, למדתי בבית ספר "עליות", שם למדתי עברית. אני זוכרת את משחקי הילדות מחניים, מחבואים, חמש אבנים, חמור חדש ותופסת. הייתי חניכה בתנועת "הנוער העובד והלומד", ונהניתי להגיע לפעולות של התנועה. אני זוכרת את החוויות מהטיולים בתל חי, מצדה טבריה ועוד….

לאט לאט משפחתי התאקלמה בעיר. אבא שלי, פועל בניין ושחקן כדורגל בהפועל קריית גת. אימא שלי הייתה חקלאית. בהמשך ההורים שלי פתחו מסעדה שנקראת "אמיגוס" בתחנה המרכזית של קריית גת. מסעדה שהגישה בעיקר מאכלים תוניסאיים, והיו באים מכל קצוות הארץ לאכול במסעדה שלנו.

נפגשתי עם בעלי רחמים, כשבאתי לצפות במשחק כדורגל. מכרתי בקיוסק דברי שתייה ומאכל, ורחמים נהג לבוא ולקנות שתייה, וכך הכרנו. היינו אמורים להתחתן בין ראש והשנה ליום הכיפורים של שנת 1973, אך מאחר שפרצה מלחמת יום הכיפורים בשישה באוקטובר של אותה שנה, החתונה נדחתה ונשאנו ב-13.10.73. במלחמה נפל דוד של המשפחה, אבל זה לא העיב על החתונה שלנו, שהייתה שמחה מאוד.

בעבר, עבדתי במפעל סריגה כאחראית מחלקה. כשהמפעל נסגר בשנות 90, למדתי בקורס מטפלות בתיכון אורט טכנולוגי קריית גת. עבדתי כמטפלת בגני ילדים "גן אינטל בצהרונים". לאחר שיצאתי לגמלאות, אני פעילה, ומנהלת את מועדון כרמל. יש לנו חמישה ילדים ותשעה עשר נכדים.

הזוית האישית

יונה: אני חושבת שהמפגש עם התלמידים, גורם להם להבין מה היה פעם. חשוב מאוד, שיכירו את ההיסטוריה של העולים בשנות הקמת המדינה. הנכדים שלי, כל הזמן בביקורים אצלנו, שואלים על העבר וצמאים לדעת על החיים שלנו. המסר לתלמידים שיעריכו את מה שיש להם בתקופה זו, וכמה קשה היה פעם.