מאגר סיפורי מורשת

שמי אורית בונה, נולדתי וגדלתי בבאר שבע. ההורים שלי, שרה ונתן, הגיעו לבאר שבע יחד עם האחים שלי (דני ואריה) מקיבוץ אפיקים. בשנים הראשונות הם גרו בדירה קטנה מאוד בשכונה ב' ואבי, נתן, עבד במפעלי תובלה. נולדתי בדירה זו ברחוב טשרניחובסקי בדצמבר 1961, ובגיל 3 עברנו כל המשפחה לגור בבית שהוריי רכשו בשכונת וילות קטנה שנקראה "וילות רסקו".

הבית שלנו היה ברחוב האחרון בשכונה, הבית הלפני אחרון. מול הבית היה ואדי קטן ומעליו שטח גבוה יותר. על שטח זה עמדו צריפים ואוהלים של עולים חדשים שהגיעו לא מזמן לארץ – מעברה. זו הייתה שכונה זמנית עד שסידרו להם מקום קבע לגור בו. בחורף, קרה שראינו את אחד הצריפים נשרף כתוצאה מחימום בתנור נפט.

סבתא בילדותה, מימין: ליד הבית בבאר שבע

ביוני 1967 הייתי בת 5.5. פרצה מלחמת ששת הימים. על הכביש שמעבר לוואדי ראינו טנקים נוסעים. אז באותם ימים לא היו ממד"ים וגם לא היה מקלט קרוב לביתנו. אחי הגדול אריה, שהיה אז בן 17, יצר מדרגות בוואדי כדי שהשכנים יוכלו להסתתר בוואדי בעת אזעקות. כמו כן, הוא חפר שוחה בגינת ביתנו שנועדה רק למשפחתנו, במקרה של הפגזות ואזעקה. אני זוכרת את השוחה בגינה, אימא שלי הניחה ליד מיטתי בלילה סוודר (בבאר שבע קר בלילה) למקרה שנצטרך ללכת לשוחה בלילה.

המלחמה הסתיימה מהר מאוד (היא ארכה שישה ימים) ואני זוכרת שזרקנו סוכריות לעבר הטנקים שעברו על הכביש מול ביתנו. האווירה בארץ הייתה טובה מאוד. במלחמה זו תוך שישה ימים כבשנו את חצי האי סיני, מזרח ירושלים, העיר העתיקה והכותל המערבי, שטחי יהודה ושומרון, רמת הגולן בצפון. בעולם כולו העריצו את הצבא הישראלי שהצליח להביס כך את מדינות ערב. אבל הדברים השתנו בהמשך השנים. אני זוכרת שבכיתה ה' לקחו אותנו במסגרת הטיול השנתי למערת המכפלה בחברון.

כעבור שש שנים, באוקטובר 1973, פרצה מלחמת יום הכיפורים. אז הייתי כמעט בת 12 (11 ועשרה חודשים) ולמדתי בכיתה ז'. המלחמה פרצה בצהרי יום הכיפורים. בבוקר יום הכיפורים שמענו רעש של כלי רכב ומטוסים. זה היה מוזר מאוד, מאחר ותמיד ביום זה הכל שקט מאוד. בביתנו היה טלפון (לא לכל משפחה היה אז טלפון), והוא צילצל. על הקו היה המפקד של אחי אריה. אריה היה באותו הזמן קצין בבסיס חיל האוויר לא רחוק מביתנו, אך באותה שבת היה בדירתו עם צפי אישתו. המפקד של אריה ביקש שנודיע לו להגיע מהר לבסיס. הוריי שלחו אותי לדירתם של אריה וצפי להודיע להם.

מאלבום התמונות

אריה נסע לבסיס, וצפי אשתו באה אלינו להיות איתנו מאחר והייתה בשלבי הריון מתקדמים ולא רצתה להשאר לבד בבית בזמן המלחמה. הפעם לא הייתה לנו שוחה בגינה ואם היו אזעקות, היינו צריכים לרדת לוואדי או ללכת למקלט השכונתי במרחק חמש דקות הליכה.

באותו היום בשעה 14:00 שמענו את האזעקה שבישרה את פתיחת המלחמה. אנו ה'עורף' קיבלנו הנחיות להחשיך את הבתים (כדי שהאויב לא יראה בלילה איפה יש בתים אם יפציץ) וגם את פנסי המכוניות. דני אחי עזר להוריי להדביק בריסטולים שחורים על החלונות. אני הסתובבתי עם חברים וצבענו את פנסי המכוניות בשחור. מלחמה זו נמשכה 30 יום. כילדה הסתובבתי בעיקר עם החברים, לא סבלנו מהפצצות על הבתים שלנו והצבא הרחיק את האויב בדרום (המצרים) מעבר לחצי האי סיני. האווירה בארץ הייתה קשה, היו לצבא הרבה הרוגים מאחר והמצרים והסורים הפתיעו אותנו. אך הצבא התאושש, הדף אותם ובסופו של דבר ניצחנו את המלחמה. המצרים נכנעו מאחר שהצבא כיתר אותם מעבר לתעלת סואץ. גם הסורים נכנעו מאחר ואנו התקדמנו לתוך סוריה.

בקיץ שלפני המלחמה התחלתי ללמוד לנגן על גיטרה קלאסית. עם פרוץ המלחמה המורה שלי גוייס ורק בחודש דצמבר חודשו השעורים. לצערי לאחר הנתק היה לי קשה לחזור ובהמשך הפסקתי את לימודי הגיטרה.

אלו המלחמות היחידות שחוויתי כילדה. כשהתגייסתי לצבא, ישראל חתמה על שלום עם מצרים. בתפקידי האחרון שירתי במפקדת פינוי ימית. ימית הייתה חלק מהשטח של חצי האי סיני שהוחזר למצרים.

בימים אלו בהם שי ואני כותבים את הסיפור, המדינה שלנו נמצאת במלחמה בשתי חזיתות: בדרום בעזה מול החמאס ובצפון בלבנון מול החיזבאללה. שי חווה את המלחמה הראשונה שלו כילד. למדתי במשך השנים, גם בזמן מלחמת לבנון אותה חוויתי כחיילת, שאנחנו עם חזק שיכול להתגבר על הקשיים שלנו בארץ הזו. מאחר והוריי באו לכאן אחרי ששרדו את השואה, ברור לי שעלינו להילחם על זכותנו לגור כאן ולהגן על עצמנו.

נקודת המבט של שי

בהתחלה, בשבת השחורה (7.10.2023), קצת נבהלתי מירי הטילים מפני שזמן רב לא תקפו את ישראל. לכן הייתי מאוד מופתע כששמעתי את צליל האזעקות. עכשיו, אצלנו ברעננה אין כמעט בכלל ירי, לכן אני ממשיך כרגיל. בארוחת שישי יש לנו ברכה משפחתית שסבא וסבתא שלי חיברו (בנספח). ומתחילת המלחמה הוספנו את המשפט הבא: "ושכל החטופים והחיילים יחזרו הביתה בשלום". אני מנסה לא לחשוב על זה אבל כן לפעמים נושא זה גולש למחשבותיי, וזה מעציב אותי. אבל… אני אופטימי! ומקווה שכולם יחזרו בשלום.

נספח – הברכה המשפחתית של סבא וסבתא:

"יום השישי, היום בו אנו מתכנסים לארוחה משותפת, נהנים זה מחברתו של זה, ומהמאכלים על השולחן, מעדכנים ומתעדכנים בחוויות שעברנו, נזכרים באהובנו שאינם איתנו, מברכים על כל הטוב שזכינו בו ועל המשפחה הנפלאה שיש לנו. מאחלים לכולנו שבת מנוחה, רענון והחלפת כוחות, בריאות יצירתיות ואהבה. לחיים! ושכל החטופים והחיילים יחזרו הביתה בשלום".

הזוית האישית

שי הנכד המתעד: לדעתי היה מאוד נחמד לעבוד ככה, נכד וסבתא. אני מרגיש שזה באמת קירב בינינו ולמדתי הרבה דברים על סבתא שלי. לכן היה כיף.