מאגר סיפורי מורשת

שמי אורן ליבוביץ, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי רבקה ליבוביץ. סבתא שלי נולדה בשנת 1950 לבית שוסטקובסקי, בחדרה. היא סיפרה לי  על שורשי משפחתי ואת כל קורותיה.

סבתא רבקה ליבוביץ מספרת:

נולדתי בארץ לאחר קום המדינה בחודש מרץ בשנת 1950 אחרי השלג הגדול שכיסה את כל הארץ. הורי יהושע וגאולה לבית בלוך מס' 3 אני אחת מתוך ארבעת הילדים בבית, לאחר תהילה אחותי הבכורה ולאחריה יעקב.

אבי יהושע נולד בשנת 1913 בביאליסטוק שבפולין, זה היה בית ציוני. הוא הגיע לא"י – פלשתינה בשנת 1934, כדי להמשיך את לימודי האגרונומיה לשנה הרביעית והאחרונה. לימודיו לא התממשו. הוא נשאב למפעל הקמת המדינה והגנתה. הוא היה חבר בארגון ההגנה, בפלגות הלילה של אורד צ'ארלס וינגייט בנוטרות. הוריו הגיעו בסוף שנת 1935, וביחד בשנת 1936 היו בין ארבעת המשפחות שהקימו את מושב ביתן אהרון ועד לבניית בתים גרו כולם "בבית  הגדול".

אימא גאולה לפני עלייתה לארץ בגרמניה הנאצית

בית אבן על הגבעה, שהיתה שייכת בתחילת המאה ללבנוני מרוני. ראשוני כפר ויתקין גרו בו בתחילה. אמי גאולה נולדה בגרמניה בשנת 1920. היא הגיעה לארץ בשנת 1938, במסגרת הכשרה ומשם לבית הספר החקלאי בנהלל כדי ללמוד לולנות. שני אחיה הבוגרים הגיעו לארץ כארבע שנים לפניה. אמה עזבה את גרמניה באוגוסט 1939, ממש לפני תחילת מלחמת העולם השנייה והגיעה לתל אביב. אביה ישב בכלא הפולני באשמת ריגול לטובת גרמניה. הוא עסק בעמילות מכס. הוא שוחרר מהכלא שנפרץ במהלך המלחמה וחבריו הגרמניים עזרו לו להגיע לארץ בשנת 1941 ןכך התאחד עם המשפחה.

הורי נישאו במרץ 1943 ובכך הוקמה המשפחה.

האידאולוגיה של הורי עליה התחנכנו הייתה שהוקמה מדינה חדשה וצעירה ולכן מדברים אך ורק בשפה העברית. לא מדברים איתנו הילדים בשפת אימנו, יידיש או גרמנית ובאמת דיברנו רק עברית. שפת היידיש היתה רק לצורך תקשורת ביניהם, כדי שלא נבין את הנאמר. במבט לאחור יש הפסד גדול. עם סבא "הייקה" שלא דיבר עברית לא היתה תקשורת. לא שמענו שפות זרות.

כארבעה חודשים לאחר שנולדתי בעקבות הקריאה של בן גוריון לעברת את שמות המשפחה הוחלף שם המשפחה מ"שוסטקובסקי" לשם "שי" – לקחו אות ראשונה ואות אחרונה וקיבלנו שם עברי  – שי.

ילדי משפחת שי

ילדותי

החיים בילדותי שונים מחיי נכדינו כיום הן מבחינה טכנולוגית, חברתית והן ברמת חיים, אז בגן הילדים שהיה במושב, למדנו כמה קבוצות גיל יחדיו.

תחפושת פורים בשנת 1956

בית הספר היה ועדיין בכפר ויתקין כ – 3 ק"מ מהמושב ביתן אהרון. הגענו אליו ב"הסעות", שההורים ארגנו לפי תורנות. בדרך כלל עם סוס ועגלה או חמור. לא היו רכבים פרטיים. מאוחר יותר אורגנה תחבורה ציבורית – אוטובוס של אגד. בדרך חזרה הביתה, לפעמים, הלכנו ברגל את המרחק, כי לא היה אוטובוס בשעת גמר הלימודים.

השלט של מגדל המים – הנוקטה – כיום מרכז תיעוד – בעבר מקומו של הנשק

בשעות הפנאי ובחופשים נאספנו במרכז המושב ושיחקנו משחקים קבוצתיים כמו דגלים, עמודו, מחבואים, אדוני המלך, ענק, משחקי כדור, קלס,קפיצה בחבל. במושב לא היו מדרכות או כביש מאספלט אלא חול וחול. בחורף כשהקרקע היתה רטובה ומהודקת היה לנו משחק בסכין. ציירנו על החול עיגול גדול וחילקו אותו לחלקים כמספר המשתתפים כל אחד בחר קטע – הבית שלו וע"י הטלת הסכין לשטח השכן חותכים חלק משטח השחקן האחר ככל שאתה מגיע מבלי לדרוך בשטחו. משחקי הבית היו בדרך כלל עם קלפים שונים, 5 אבנים שייצרנו ממרצפות שבורות. כיום האבנים למשחק מיוצרות ממתכת בגדלים שונים. גולות זכוכית – בזמנינו נקראו בלורות. דוקים, דומינו, רמיקוב ועוד.

היו לנו אוספים של "זהבים" – עטיפות של שוקולד וסוכריות, אריזות מסטיקים, מפיות, קופסאות גפרורים. אספנו תמונות של פרחי בר עם החינוך לשמירתם והכנסנו אותם לאלבומים בשיתןף עם חברות המזון.

טלוויזיה לא ידענו מה זה. בביתינו היה מכשיר רדיו גדול כגודל של טלוויזיה גדולה. בצהרים היינו מקשיבים לתכנית "פינת הילד" עם הקריאה נא להשקיט את קול המקלטים כדי לא להפריע מנוחת השכנים. בערבים שמענו תסכיתים – סדרות מדוברות בהמשכים ואז כל כל המשפחה התכנסה סביב לרדיו להקשבה.

בגיל חמש קבלתי אופניים קטנות אדומות שהבלמים היו מחוברים עם ידיות לכידון. באופניים אלו אחי הגדול יעקב למד לרכוב. בהיותו תינוק הוא חלה בדלקת קרום המוח, מחלה שהפכה אותו –  לילד מיוחד עם צרכים מיוחדים, כשהוא הגיע לגיל 13 – בר מצווה, הוא קיבל אופניים של גדולים. גאוות כל המשפחה.

בבר המצווה של יעקב

למקום של הבית הגדול שנמצא על גבעת כורכר קראנו ההרים. בחורף טיילנו שם וקטפנו כלניות, נוריות, רקפות – לפני שהיתה קריאה לשמור על פרחי הבר. כיום אזור ההרים הוא שמורת טבע.

בקיץ בילינו בבית ההבראה בצידו השני של גבעת הכורכר. צפינו בסרטים, השתתפנו בערבים עם תכניות התרבות של המבריאים. הם הגיעו במחזורים של שבוע ימים את הסרט המוזיקלי "שבע כלות לשבעה אחים" ראיתי הרבה יותר משבע פעמים.

כשהגעתי לבי"ס תיכון בנתניה לכיתה ט' הכרתי את ראובן, שלמד בכיתה י"א, הפכנו לזוג ואחרי חמש שנים נישאנו כשהייתי עדיין בתקופת השירות הצבא. חיינו ביחד עד למותו בתאריך  24.08.2018.

תמונה מחתונת סבא ראובן וסבתא רבקה

יחד גדלנו והתפתחנו, הקמנו משפחה שבה שלושה ילדים וכלב. שמות ילדינו: רונית רביב ורועי – כולנו מתחילים באות ריש. גם הילדים התבגרות ופרחו מהקן, נישאו והפכו אותנו לסבא וסבתא לנכדינו: יובל (הבת), עדן, התאומים: עדי ואלון, נעם, דרור, אורן הדס ועידו. נכדינו הם הריבית על ההשקעה בילדינו. הפכנו לשבט קטן.

הדבקת סמל ההגנה על המצבה של סבא רבא יהושע 2022

עץ המשפחה הקרובה של רבקה שי

צאצאים של רבקה שי

החלום שלי

שמדינת ישראל מדינתנו האהובה שלא ניתנה לנו על מגש של כסף, תמשיך להיות ביתנו לפי מגילת העצמאות כשהוקמה וכל המשפחה המורחבת תחייה כאן.

הנכד אורן על עץ חרוב עתיק בהרים של סבתא

המתכון שלנו 

בחרנו במתכון, המרק הכתום שאורן אוהב:

הזוית האישית

הנכד אורן: נהנתי להקשיב לסיפורי סבתא רבקה, למדתי על המשפחה ובמיוחד להכיר את סבתא טוב יותר ולהתקרב אליה.

סבתא רבקה: הזמן עם אורן נתן לי זמן קרבה איכותי עם נכד ששמח לשמוע ולקבל את ההיסטוריה המשפחתית, של תחילת המושב בילדותי. מאחלת לך נכד יקר שתגדל ותצמח בבריאות טובה, שמחה ומשמעות. השמיים הם הגבול.

 אני עם נכדי אורן בכתה – בתכנית הקשר הרב דורי