מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1953 במושב בצרון בחג פורים. נולדתי בבית חולים קפלן ברחובות. הורי קראו לי ציפורה על שמה של סבתי שנרצחה בשואה בפולין. הייתי הבת הקטנה במשפחה של 4 ילדים, הקטנה והמפונקת, זאת שלא הושיטה יד לעזרה במשק. בבית השכן לביתנו הייתה לי חברת ילדות שהייתה גדולה ממני בחודשיים. הורינו שהיו עסוקים במשק החי שלנו, הניחו אותי ואת עופרה חברתי באותו לול ילדים, ואני מרוב אהבה נהגתי לנשוך את עופרה עד זוב דם. לימים נהגנו לומר שתינו שחתמנו בדם את אהבתינו. יום יום הלכנו ביחד לגן הילדים ומאוחר יותר לבית הספר היסודי בגן יבנה ומשם לתיכון בבאר טוביה. במשך כל 12 שנות הלימוד ישבנו שתינו ליד אותו שולחן, גם אם המורים ניסו להפריד בינינו לא הסכמנו.

בית הספר היסודי בגן יבנה היה משותף לבני בצרון ולילדי גן יבנה. הוא היה מרוחק מהמושב שלנו כקילומטר וחצי. בכול בוקר חיכינו אחת לשנייה, הלכנו יד ביד וברגלינו בעטנו באבן ומסרנו מאחת לשנייה. בדרך הלוך ובדרך חזור נהגנו לאכול תפוזים בפרדסים הסמוכים, ולקטוף פרחים בצידי הדרך. לא פעם הגענו הביתה או לבית הספר באיחור רב כשאנו מלוכלכות מבוץ ומריחות מפרי הדר.

בבית מיהרנו חברתי עופרה ואני להיפרד, הכנו שיעורים בחופזה, ולאחר מכן הדלקנו את הרדיו כדי להאזין לתוכנית "פינת הילד" ששודרה בשעה 4. נהגנו לאכול רימונים מהעצים שבחצרותינו, ולקינוח ישבנו ביחד למצוץ אצבע. לא היינו צריכות לדבר הבנו זו את זו גם ללא מילים. יותר מאוחר התאספו ברחובנו עוד ילדים ושיחקנו במרכז הכביש שהיה דרך כורכר. מכוניות לא עברו כי לא היו. שיחקנו טיק טק ומחניים, כשהחל להחשיך התרכזנו לאורו של פנס הרחוב ושיחקנו, 'שלום אדוני המלך'…., או 1, 2, 3, דג מלוח. בחורף היו לנו משחקים אחרים כמו גולות, וארצות. במקביל הוריה של עופרה ושלי ישבו באחד הבתים לכוס קפה.

בקיץ אמי נהגה להעמיד על פתיליה בחוץ סיר מלא בתירס בהמות, שאבי קצר מוקדם יותר לרפת. לא היו אז טלוויזיות בבתים ולרדיו האזינו בחברותא גם דרך חלונות פתוחים. כך לא הסתגרנו בבתים עם מסכים, אלא יצאנו לחפש חברים. היו אלו ימים של שקט ושלווה בלי דרישות מיוחדות, חיים פשוטים של בגד ונעל שקונים רק לחג פסח, ובזה הסתפקנו כי לא ידענו משהו אחר. כשעופרה ואני הגענו לגיל 15 התייתמה עופרה מאימא, והצורך שלנו אחת בשנייה גבר. בלילות ישנו תמיד ביחד גם אם חזרנו בשעות שונות הביתה, השארנו זו לזו את הדלת פתוחה. בסוף כיתה י"ב נישאה חברתי ואני עזרתי לה להתארגן בביתה החדש. לאחר 4 שנים התחתנתי גם אני. שתינו גידלנו משפחות לתפארת.

כיום איננו מתראות הרבה, אין לנו צורך בהוכחות לחברות העמוקה בינינו, כי העבר המשותף שלנו שוכן בליבנו והזין אותנו לאורך השנים בהתנהלות היום יומית. כשאנו נפגשות מדי פעם, שתינו מתחילות לדבר מאותה נקודה בה פסקנו לדבר בפעם שעברה, ואנו מרגישות איך המרחק והזמן מתבטלים, והלב מתמלא!

ציפי אנגרס וחברתה עופרה

הזוית האישית

סבתא ציפי: נהניתי מאוד לשבת עם נכדתי ולדבר איתה מה שמאוד חסר ביום יום. ומקווה שגם לנכדתי תהיה חברת נפש לאורך השנים. טל: נהניתי מאד לכתוב איתך, זה היה מאוד כיף בשבילי, מה שאנחנו לא עושות הרבה, מקווה שיצא לנו יותר זמן לדבר ביום יום. בזכותך הכרתי צורת חיים שנעלמה מהעולם ואיך להנות עם חברים גם בלי משחקי מחשב וטלפונים.