מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי אלינה בטיטו, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי אסף, יחד אנו מעלים סיפור מחיי אל מאגר המורשת של התכנית.

אני נולדתי בשנת 1956, ביום 6 לחודש ספטמבר, במושב אודים ישראל. אמי – סביחה שוורץ, ילידת עיראק, עלתה לבדה לארץ ישראל בשנת 1950. אבי, בונדי דוד שוורץ  ילד הונגריה, שורד שואה שעלה לארץ ישראל בשנת 1948.

אבי ממייסדי מושב אודים מביא מים בחביות

שם המושב אודים הוא מהמילה אוד – גחל, אוד ניצל מאש. זהו מושב שהוקם על ידי קבוצה של ניצולי שואה, שעלו לארץ ישראל ללא כל משפחה.

אמי ברחה מעיראק במסגרת עליית הנוער בהיותה בת 11. היא נסעה ברכבת מהעיר מבצרה לבגדד לבדה ושם פגשה את יעקב סלטון, שהיה עוזר להבריח ילדים לארץ ישראל. יעקב אימץ אותה והיא גרה אצלם כשנה בבגדד עד שהחלו את המסע לארץ ישראל. המסע היה ארוך ולא פשוט, בטח עבור ילדה בת 12 שנמצאת ללא הוריה או אחיה. במסע לארץ ישראל הם התחילו לעבור מעיר לכפר, מדרך לא דרך עד שהגיעו לפרס ומשם המשיכו ארצה.

אמי בפרס אחרי הבריחה מעיראק

אבי שרד את השואה. בהיותו בן 17 נפרד בפעם האחרונה מאמו ואחותו, שהמשיכו ברכבות לאושוויץ ומשם לתאי הגזים. אבי ואביו (סבי) נשלחו למחנה עבודה, שם הוחזקו במשך כל המלחמה. בתום התופת שעברו, סבי נפטר מדלקת ריאות ואבי קבר אותו בהונגריה. אבי המשיך במסעו כדי לעלות לארץ ישראל.

אבי נפטר כשהיה בן 40, ולכן אין הרבה סיפורים מהמלחמה שעבר. במשך השנים ניסנו לחפש קצי חוט ולהבין מה עבר עליו עם השנים. גילנו שבשנת 1957 מדינת ישראל ביקשה מכל שורדי השואה לגשת ולתת עדות מול נוטריון. מתוך העדות הבנו שבתום המלחמה צבא הונגריה רצה לגייס את אבי לכוחותיו. אבי ברח (בהיותו לובש את מדי צבא הונגריה) דרך צ'כוסלובקיה, איטליה ומשם עלה לישראל והשתקע במושב אודים.

מתוך העדות ובהמשך לכל מיני קצוות שהצלחנו לאתר, ערכנו מסע שורשים להונגריה, לשם הגעתי עם בני ובתי לבית של אבי ואף לחלקת הקבר שבה אבי קבר את סבי בתום המלחמה.

להוריי יש סיפור היכרות שונה מהסיפורים הרגילים. בעקבות אמי, לאחר כמה שנים שהייתה בארץ, החליטה משפחתה גם לעלות ארצה. אמי הוזמנה לברית מילה אצל משפחתה ובדרך ראתה שדה של גזרים. אמי, שלא יכלה להתאפק, נכנסה לשדה והחלה לגנוב מעט גזרים כדי להביא למשפחתה. השדה היה של אבי שהגיע למקום, ובמקום לכעוס, התאהב וכך החל סיפור האהבה ביניהם.

משם הדרך לחתונה היתה קצרה, והם החליטו להתיישב במושב אודים. נולדו להם שלושה ילדים: אבי-אברי, אחי הגדול, אנוכי – אילנה ואחי הקטן ראובן. כפי שציינתי קודם, אבי נפטר צעיר בהיותי בת 12 ואמי נשארה לגדל אותנו לבדה ובמקביל ניהלה את המשק לפרנסתנו.

ילדותי

גדלתי במושב אודים, הנמצא באזור השרון, ילדה אמצעית במשפחה.

אני עם הוריי

במשק המשפחתי גידלנו ירקות ועופות ואנחנו, הילדים, תמיד עזרנו להורים שלנו במטלות המשק. היו לנו מגוון תפקידים וביניהם לאסוף את הביצים, לנקות את השוקת של המים וללתת אוכל לתרנגולות.

התחנכתי בגן במושב ומשם עליתי לבית הספר היסודי בבית יהושע. אני זוכרת שכילדים היינו משחקים במגוון משחקים במושב – קלאס, סכין אדמה, תפסוני, מחניים וכדומה. בנוסף היינו מייצרים לנו צעצועים שונים כדי להעביר את הזמן, למשל – מחברים מקל לגלגל ורצים עימו במושב.

כשהייתי בת 12, אבי קיבל התקף לב ונפטר. אמי נשארה לבדה לגדל אותי ואת שני אחיי. האירוע הזה שינה לנו את התמהיל של הבית ואני נאלצתי יותר לעזור ולתרום לטובת המשפחה והפרנסה. עבדתי יחד עם אמי במשק אך אמי תמיד דאגה שאמשיך להתחנך וללמוד. סיימתי תיכון ב "רופין" ולאחר מכן התגייסתי לצבא. כאשר השתחררתי הכרתי את שמעון ואחרי תקופה קצרה ידענו שזה – זה והתחתנו.

סבתא וסבא שמעון בחתונה

גרנו במושב עולש והתפרנסנו מהמשק שלנו – משק של פרחים. שמעון היה איש קבע, כך שאני ניהלתי את משק הפרחים במושב. לשמעון ולי נולדו בעולש שתי בנות – חגית וחן. לאחר כעשר שנים עברנו להתגורר בכפר יונה ושם נולד לנו בן הזקונים השלישי – לירון. לשמעון ולי היה חשוב לחנך את ילדנו על הערכים עליהם גדלנו – לאהבת הארץ ולאהבת האדם. הקפדנו לטייל איתם ברחבי המדינה ולהכיר להם פינות קסומות בארצנו. תמיד חיזקנו את הקשרים עם המשפחות המורחבות של שמעון ושלי, חגגנו ערבי שישי יחדיו, חגים ושמחות.

שמעון נפטר לפני 13 שנה (בשנת 2010) ואני עדיין ממשיכה לשמר את הערכים והעקרונות בקרב המשפחה שלי שבינתיים גדלה. חגית התחתנה וילדה שלושה בנים – עידו בן 15, איתי בן 12 ועומרי בן 7. חן התחתנה עם רובי ולהם שלושה ילדים – אייל בן 13, אסף בן 11 ורומי בת 7. לירון התחתן עם ליזה. אני שמחה וגאה במשפחה שלי.

הזוית האישית

סבתא אילנה: שמחתי להשתתף בתהליך ולהעביר את ילדותי לנכדי אסף, שהיה קשוב וסקרן.

אסף הנכד המתעד: אני למדתי על ילדותה של סבתא שלי ועל סבתא רבתא וסבא רבא שלי, בנוסף נהניתי להיות עם סבתא ולתעד איתה את סיפורה.