מאגר סיפורי מורשת

שמי משה פיטו בריקמן. נולדתי בכפר ורבורג בשנת 1947, במשק הוריי, אריה ושרה בריקמן, שהגיעו לכפר ורבורג בשנת 1940, כשנה לאחר היוסדו.

עד לסוף לשנת 1951 גרנו בצריף עץ. חדר השינה: בצריף היה חלון אחד שפנה לכביש ודלת כניסה מפינת המטבח. לאורך קיר אחד היו מיטת התינוק שלי מברזל ומיטת ברזל של אחי, דודך יצחק. מיטת ההורים שימשה ביום ככורסת ישיבה ובלילה נפתחה למיטה כפולה. בצמוד לקיר השלישי עמד ארון הבגדים. במטבח היה כיור עם ברז מים קרים בלבד, שולחן אוכל פשוט מעץ וארבעה כסאות עץ שנבנו כנראה על ידי אבי. כיור המטבח נלקח מהבסיס הצבאי הבריטי קסטינה, עם עזיבתם בשנת 1948 (ניתן לראות כיור כזה בחצר ביתנו כיום). השירותים והמקלחת היו במבנה פח מחוץ לצריף. אני כתינוק עשיתי את המקלחת ב"פיילה" עמוקה מפח, שמולאה במים שחוממו על פרימוס.

הורי היו מעירים אותי בגמר חליבת הבוקר, ולאחר ארוחת הבוקר הייתי יוצא אתם לעבודה בשדה. אני הייתי כביכול עוזר אך רוב הזמן ביליתי "בבית" ארגזי ירקות (בוקסים) בתוכו נפרשו שקי תערובת (שקי יוטה), עליהם ישבתי וישנתי עד שחזרנו הביתה. צריך לזכור כי את כל עבודות השדה עשו הוריי לבד. אם זה החריש, הקלטור, הזריעה, הקטיף והקציר. חלק מהכלים החקלאים בהם השתמשו הוריי ניתן לראות בתצוגה בחצר ביתנו.

מאחר ולא היה חשמל, התאורה הייתה באמצעות עששית נפט בלבד ולכן הלכנו כולנו לישון עם רדת החשיכה. אהבתי לצאת עם אבי אחר הצהרים לקצור בחרמש את הירק לפרות, ו/או במגל את התירס. תפקידי היה לאסוף את הירק לערימות שהובלו לאחר מכן בקיץ – בעגלת העץ, ובחורף במזחלת עץ הרתומה לפרידה (תערובת בין חמור וסוס). את טעם אכילת התירס אני מרגיש בפי עד היום… זכור לי בזמן הקציר, היה מגיע בקביעות תן מהפרדס הסמוך, מתיישב לא רחוק ממני ומתבונן באבי שקצר את הירק. צלקת קטנה נותרה על ידי כמזכרת מסכין מקצצת הירק שקיצצה ירק לפני שהוגש לתרנגולות לאכול (ניתן לראות את המקצצה בחצר ביתנו). את הפרות חלבו הוריי בידיים לדלי פח וממנו הועבר החלב לכד (גם זה מוצג בחצר ביתנו), שהוצא לרחוב, שם נאסף על ידי תורן (נקרא תורן הקואופרטיב) למחלבת הכפר שם נשקל, נמדד ונשלח במרוכז במשאית לתנובה.

זכור לי שבנינו צעצועי מכוניות לעצמנו על ידי יציקת עופרת לתבנית שבנינו בחול. מקורה של העופרת היה משפורפרות משחות השיניים (משחת שמן) שהיו מעופרת.

את בית הבטון (לא בלוקים) בנה אבי לבד בעזרת שני אחיו ומספר חברים בשנת 1950. עברנו לגור בו רק בסוף 1951- תחילת 1952, מאחר ובתחילה גרה בו משפחת עולים חדשים, עד שהסוכנות סיימה לבנות את ביתם. בבית כבר היו שירותים עם ספטינג ובור סופג בחצר. את המקלחות המשכנו לעשות באותה פיילה ומים מחוממים על פרימוס, מאחר ועדיין לא חובר הבית לרשת החשמל, שהגיעה רק כשנתיים מאוחר יותר.

חינוך

את שלושת שנות הגן עברתי בגן בכפר, שמבנהו משמש כיום כארכיון הכפר. בגן היינו יחד שלוש שכבות גיל. עם אותם חברי ילדות שלי מהגן המשכתי לבית הספר היסודי ולתיכון.

עליתי לכיתה א' בבית ספר מבואות. את בית הספר היסודי התחלנו אני וכל בני גילי בכפר ורבורג, במבנה הצמוד היום בחלק הדרומי של בית העם. מגרש המשחקים הייתה חורשת האורנים שנעקרה עם בניית בית העם. המורה הראשונה הייתה בת מושב באר טוביה שהגיעה ללמד כל יום על אופנים. בימי גשם היא לא הייתה מגיעה, ואנו 'זכינו' לימי חופש.

צריך להבין שהדרכים בין כפר ורבורג לבאר טוביה לא היו סלולות, ובימי גשם היו בוציות וחלקן מוצפות, ולא עבירות. בשלב כלשהו, המורה הפסיקה ללמד אותנו וגם המורה המחליפה שלה הפסיקה ללמד. בהמשך השנה הגיעה מורה שלישית, וכך בכיתה א' "זכינו" ללמוד עם שלוש מורות. לא זכור לי מדוע הפסיקו המורות ללמד באמצע שנת הלימודים. בין מורה למורה מחליפה יצאנו למין חופש גדול.. כתוצאה מהחופשות הארוכות בין המורים סיימנו את כיתה א' מבלי שידענו לקרוא, שלא לדבר על חשבון. ההורים שלי לא הסכימו להשאיר אותי 'בור ועם הארץ'. לכן בחופשות בין המורים שלחו אותי ללמוד אצל מורה פרטית, שהייתה שכנה שלנו (מרים שפריר), שהתגוררה בבית מולנו.

כיתה ב'

עם פתיחת שנת הלימודים החדשה, עברתי בהצלחה מבחן קריאה וחשבון, ולכן צירפו אותי יחד עם עוד מספר מבנות הכפר שגם הן עברו את המבחן לכיתה ב', שתלמידיה היו ילדי באר טוביה ואביגדור. למדנו בצריף שהיה צמוד ממערב למבנה מזכירות באר טוביה כיום. שאר בני הכיתה מהכפר המשיכו ללמוד באותו מבנה בכפר. עד המעבר למבואות. במקביל, כיתות ג' עד ח' של בית הספר למדו במבנה שמשמש כיום כמזכירות באר טוביה, הנמצא בצמוד לבריכת השחייה. זכורה לי ההפסקה הראשונה ביום הלימודים הראשון שלי בבאר טוביה, בה כל הבנים רצו לשחק בכדור, במגרש שנמצא בחזית צריף הכיתה, ואני נעמדתי על המרפסת, מחוץ לכיתה, ואף אחד לא קרא לי להצטרף למשחק…

בגלל המרחק של בית הספר צורפתי להסעת מושב אביגדור, שהייתה בעגלה רתומה לטרקטור.

המעבר למבואות

באמצע שנת הלימודים של כיתה ב' עברנו לבית הספר החדש שנקרא "מבואות" המורכב מהאות הראשונה של היישובים: משותף באר טוביה, ורבורג, אביגדור ותימורים. בגלל ריבוי התלמידים במחזור מכיתה ב' עד לכיתה ד', למדנו בשתי כיתות: כיתה אחת של ילדי כפר ורבורג והכיתה השנייה של ילדי באר טוביה ואביגדור, אליה צורפתי. מכיתה ה' עד כיתה ח' איחדה אותנו המחנכת זהבה אושרי, לכיתה אחת בת 45 תלמידים. כנראה לא הייתה אז מגבלה למספר התלמידים בכיתה. על מנת שכל הכיתה תוכל לראות את הכתוב על הלוח ושלא יבריק, בנו לנו לוח ארוך קעור, שהחל כמעט מהחלונות עד לדלת הכיתה.

בזמני בכל בית הספר מבואות היו ארבעה בניינים. שלושה נבנו מדרום (מרחוב הנפח) לצפון ובניין אחד מזרחית לבניין הצפוני. החדר הקטן בבניין הצפון מערבי שימש כחדר המורים והחדר הקטן בבניין הצפון מזרחי היה חדרו של המנהל. לבית ספר מבואות הגענו ברכיבה על אופניים בכביש, שהיום נמצא בתוך בית הספר התיכון. את האופנים השארנו בסככה שהייתה המיועדת לכך, ונמצאה ליד הכניסה הדרומית, היום מרחוב הנפח בבאר טוביה. על מנת למנוע גניבות או רכיבה במתחם בית הספר, חל איסור להימצא בסככה עד הרכיבה הביתה בסיום הלימודים. לא הורשינו להגיע לבית הספר באופניים שלא הוצא להם רישיון ומספר מהמועצה האזורית. המספר שהיה עשוי מפח, הוצמד ל"שפיצים" של הגלגל.

מסדר בוקר

כל יום לימודים התחיל במסדר בוקר בשעה 07:45, בו כל כיתה עמדה בזוגות במגרש. בתחילת המסדר, מחנך הכיתה בדק שהחולצה בתוך המכנסיים ושהנעלים מצוחצחות. המסדר כלל הנפת דגל ישראל לראש התורן בהמשך קריאת פרק מהתנ"ך (כנראה פרשת השבוע) ובסיומו, כעשר דקות התעמלות בוקר, אותה הדריך המורה לספורט. בשעה 08:00 הלכנו בזוגות אחרי המורה לכיתות, לתחילת יום הלימודים. רק בימי גשם בחורף נחסך מאתנו מסדר הבוקר. לא הורשינו להסתובב בבית הספר בבגדי ספורט ולא לעמוד במסדר בבגדי ונעלי ספורט, גם אם השיעור הראשון היה שיעור התעמלות. רק בתום המסדר היינו מחליפים לבגדי ספורט, אותם הבאנו בשקית לבית הספר.

ימי הספורט

הכיתות בבית הספר היו מחולקות לארבע קבוצות ספורט, שלכל אחת מהקבוצות הייתה תגית קטנה בצבע הקבוצה אותה ענדנו על גופיות הספורט. לכל קבוצה ניתן שם וצבע: לכוכב היה צבע צהוב, לנחשון היה צבע כחול, לדרור היה צבע ירוק ולמאדים היה צבע אדום. אני הייתי בקבוצת נחשון. פעם בחודש התקיים יום ספורט בהשתתפות כל תלמידי בית הספר. ביום הספורט התחרו ביניהן כל ארבעת הקבוצות מכל הכיתות באתלטיקה ומשחקי כדור. מגרשי הכדורגל והכדורסל היו באזור הנמצא בין האולם שבכניסה לבית הספר כיום לבין מבני הכיתות הראשונות מדרום.

משחק הקריקט

מנהל בית הספר אשר טרמון, שעלה לארץ מאנגליה, ניסה להכניס את משחק הקריקט לשעורי ההתעמלות. לשם כך השיג מתורם אנגלי את מקלות וכדורי משחק הקריקט. לצערו של אשר טרמון, כל הציוד נשאר במחסן הספורט. פשוט לא היה מי שילמד אותנו את המשחק, ואולי העדפנו את משחק הכדור-רגל על לימוד משחק הקריקט…

שיעור חקלאות

החל מכיתה גימל, שיעורי החקלאות התקיימו פעם בשבוע. בשבוע אחד היה שיעור עיוני בכיתה ובשבוע לאחר מכן שיעור מעשי של עבודות בגינה ו/או כיסוח המדשאות במכסחת ידנית. כל כיתה קיבלה שטח באזור שהיום בנויות עליו כיתות א'. הכיתה חולקה לקבוצות וכל אחת קבלה ערוגה בה גידלה ירקות. הציוד לעבודות הגינה נמצא בצריף עץ שהיה בצמוד לכביש הדרומי (רחוב הנפח).

המורה לחקלאות וטבע היה יצחק ארז או בשם החיבה "איזה". במסגרת שיעורי הטבע שתלנו גן בוטני ולגזעי העץ הוצמדה פחית עם שמו העברי והלועזי. עם השנים נעקר הגן ובמקומו נבנו בנייני כיתות א' וחדר המורים. המורה "איזה" גם היה מדריך החוג לטבע שהתקיים אחר הצהריים, בו היינו רוכבים על אופנים לסיורי טבע באזור. זכור לי במיוחד סיור למחצבת הכורכר שהייתה מדרום לבאר טוביה, שם צפינו שעות בשרקרקים שבנו את קיניהן בדופן המחצבה.

חוג נוסף בו השתתפתי היה חוג לשח-מט שהתקיים לאחר הלימודים במסגרת בית הספר. ההשתתפות בחוגים הייתה חובה, למרות שהתקיימו אחר הצהרים.

מנהל בית הספר, אשר טרמון, הקים וניצח על מקהלת בית הספר מבואות, ומדי יום שישי לאחר שעות הלימודים התכנסה המקהלה לשעתיים חזרות. המקהלה יצאה מדי שנה לתחרות מקהלות ואף זכתה במקום הראשון בארץ. בנוסף הופיעו במסיבות הסיום ומסיבות בכפרים. אני לא השתתפתי בחוג זה.

דשאים

בין הבניינים נשתל דשא אותו היינו מכסחים בשעורי החקלאות או בשיעורים הפנויים במזמרות גדולות או במכסחת ידנית (ראה כזו בחצר ביתנו) שהצריכה כח לדחוף אותה. כיסוח הדשא בכלים אלו נעשה מאחר ופשוט לא היו מכסחות דשא אחרות. על מנת למנוע פגיעה בדשא, חל על התלמידים איסור מוחלט לדרוך עליו. אם רצינו להגיע מבניין ו/או למגרש ספורט בעבר השני נאלצנו ללכת רק על המדרכות הסלולות ו/או דרך מרפסות הכיתות. לכן דבק בנו השם: "הילדים שהולכים בזויות ישרות"…

סיפור תל חי

מדי שנה, ביום י"א באדר, היה מגיע לכיתתנו קלמן כהן מבאר טוביה, סבו של תלמיד כיתתנו. ממנו שמענו ממקור ראשון את סיפור גבורתם של אנשי הישוב תל-חי והקרב בו היה נוכח כאשר נהרג יוסף טרומפלדור.

בכל יום שישי בשעה האחרונה התקיים שעור חברה שהתרכז בסיכום שבועי של הנעשה בארץ. בכיתות הנמוכות השיעור כלל גם שירה בליווי ניגון בקונצרטינה על ידי המורה רחל בשארי, בכינוייה – חג'יגה.

זהבה המורה

בכיתות הגבוהות, בשיעורי החברה עם המחנכת זהבה, דיברנו על נושאים שעניינו אותנו, והיא מצדה השלימה את הידע שלנו בנושא. באחד משיעורי החברה, בקשה זהבה מאחד משני הבנים שעלו לתורה, לבוא ולהדגים לנו את הנחת התפילין ולהקריא את פרשת השבוע שלו. יש לזכור, כי בימינו לא היה נהוג בכפרים לעלות לתורה בהגיענו לגיל בר המצווה, ומכל בני הכיתה רק שניים עלו לתורה. יתכן כי הסיבה הייתה התנגדות הורינו לבניית בתי כנסת וקיום תפילות שבועיות בכפרים באותה עת.

המורה זהבה חדלה ללמד בבית הספר מבואות מיד לאחר סיום כיתה ח' שלנו, אבל הקשר עמה נשאר שנים נוספות רבות והיא דאגה להתעדכן במעשיו של כל אחד מבני הכיתה. זהבה לא החמיצה שום הזדמנות להתעדכן על ילדי הכיתה. היא לא החסירה – עד למותה, אף כנס מחזור שערכנו. באחד הטיולים שערכנו אני וסבתך הדה בצפון הארץ, לפני שנים רבות, פגשנו במקרה במסעדה את זהבה ובני בעלה, ולא הופתעתי שגם הוא החל לשאול אותי לגבי בני הכיתה, תוך ציון שמותיהם והתעניינות במעשיהם.

לימודים בביתה של המורה זהבה

זהבה מחנכת הכיתה, ככל המורים, הגיעה לבית הספר באופניים. פעם נפלה ורגלה נשברה וגובסה, וכך נמנע ממנה להגיע לבית הספר ללמד אותנו. כדי שלא נפסיד ימי לימודים הגענו כל 45 ילדי הכיתה לביתה באורות (צריף שוודי של שני חדרים) וזהבה לימדה אותנו כשהיא יושבת על הספה בסלון ורגלה המגובסת מורמת. אנחנו ישבנו על השטיח הפרוש בסלון שרהיטיו הוצאו ממנו, וכך העבירה את השעורים. בימים הראשונים התלמידים ה"החרוצים" תפסו מקום במסדרון שהיה בין הסלון למטבח ללא קשר עין עמה. כעבור יומיים הושיבה במסדרון רק את התלמידות הטובות, והחרוצות, ללא מרכאות. הלימודים בביתה נמשכו עד להסרת הגבס, והיה באפשרותה להגיע מחדש באופניה לבית הספר.

מורות נוספות בזמני מהאזור, שחלקן לימדו במבואות שנים רבות, ואף את אביך, דודתך ודודך הן: נעמי טל וחנה פיריץ, לימים מנהלות בית הספר, דליה חנין, עדה קרמר ועוד.

הפסקות

על הצלצול על תחילת ועל סיומה של ההפסקה היה אחראי אורי השמש, שצלצל בפעמון נחושת גדול, שהיה תלוי בצמוד לחדר המורים. תפקיד נוסף של אורי השמש היה לעבור בין הכיתות בסוף יום הלימודים ולבדוק אם תורני הכיתה העלו את הכיסאות על השולחנות והכיתה והלוח נקיים, ופעם בשבוע שטפו את הרצפה. אורי השמש היה יליד המושבה באר טוביה, שמשפחתו היו בין תושביה שברחו למצרים אחרי חורבנה בשנת 1929, ורק עם קום במדינה שבו לארץ.

ההפסקה הגדולה

בתום השיעור השני הייתה הפסקת אוכל בת חצי שעה או בשמה: "ההפסקה הגדולה". בהפסקה זו הבנות וחלק מהבנים שיחקו בקלאס, חמור חדש ו/או קפיצות חבל, ורוב הבנים שיחקו בכדור או בג'ולות. במשחק הג'ולות כל שחקן הניח ג'ולה ב"מור" משולש משורטט בחול. היה ה"מור הגדול" בו שיחקו בין חמשת לששת השחקנים הטובים של בית הספר והיחס אליהם היה בהתאם. כמובן שהיו ל"מור" הגדול צופים רבים. שחקנים פחות טובים שיחקו ב"מורים" קטנים בשולי מגרש המשחקים. שחקן מ"המור" הגדול שהפסיד ג'ולות הלך להרוויח ג'ולות באחד מ"המורים" הקטנים, בתנאי כי הסכימו לשתפו במשחק. צריך לזכור כי מגרשי המשחקים היו אז אדמה חשופה, להוציא את מגרש הכורכר של מסדרי הבוקר. שחקני הכדור נדרשו על ידי המורה התורן להפסיק לשחק כעשר דקות לפני סיום ההפסקה כדי לא להגיע לכיתה מזיעים ולא מסודרים.

הטיול השנתי

מדי שנה בשליש האחרון של שנת הלימודים (בזמני שנת הלימודים היתה מחולקת ל- 3 שלישים) היינו יוצאים לטיול שנתי. בכיתות הנמוכות ליום אחד, בכיתות ד' וה' ליומיים ובכיתות ז'-ח' לשלושה ימים (שני לילות). לקראת הטיול השנתי חילקו את הכיתה לקבוצות של 4-5 תלמידים מאותו כפר. כל קבוצה הייתה אמורה לארגן לעצמה את האוכל לכל ימי הטיול. או במילים אחרות – לקנות בצרכניית הכפר קופסאות שימורים, לחם וירקות.

עם הודעת מחנך הכיתה על מועד הטיול השנתי, התחלנו בהכנות אליו שכללו חיפוש בין יוצאי הצבא בכפר להשאיל מהם תרמיל גב והחשוב יותר – שק שינה. מי שלא השאיל שק שינה הסתפק בשמיכות צמר מהבית אותן קשר לתרמיל. שק השינה בזמנו היה "שק" צר מצמר הנרכס בריצ'רץ' ועטוף ב"שק" ברזנט. הישן בו היה עטוף כמומיה ונאלץ לישון ברגלים ישרות, ללא יכולת לזוז בתוכו. את לילות הטיול היינו מעבירים בשינה על רצפת כיתה באחד מבתי הספר בקיבוצים ו/או מושבים לאחר שהזזנו את השולחנות והכיסאות. בבוקר היינו צריכים לקום מוקדם לנקות, להשיב את המצב לקדמותו, ולעזוב את בית הספר לפני שתלמידיו הגיעו ללמוד. כמובן תלמיד שנרדם, זכה לקישוטים על פניו של אודם, משחת שיניים וכד'. לכל טיול היו מצטרפים אל מחנכת הכיתה הורים מלווים, שאחד מהם נשא רובה שקבל ממחסן הנשק במושב. בנו של המלווה החמוש, זכה לשאת את הרובה ולכולנו נותר רק לקנא בו.

עונשים בבית הספר

העונש על תלמיד שהפריע בשיעור היה לצאת מהכיתה לעמוד דום לפני חדר המנהל. אסור היה לשבת ו/או להלך במסדרון. המנהל, אשר טרמון, היה יוצא, מתשאל מדוע הוצא התלמיד מהכיתה, תוך רישום שמו והתאריך בפנקסו. חדר המנהל היה בצד הדרומי של הבניין המזרחי (היום כיתות ה' 5 וה' 4). מי שרצה לחסוך את העמידה (אסור לשבת) מול חדרו של המנהל ורישום ביומנו כאשר הוצא מהכיתה, הסתתר בחורשת האורנים עד להפסקה. בדרך כלל הסתתרנו בחורשת האורנים שנים שלושה תלמידים, וכך לא היה משעמם… החורשה הייתה באזור של החנייה בכניסה והאולם כיום (אולם הספורט לשעבר).

מופעים ובית הספר

בכפר ורבורג היה אולם קולנוע אזורי בו הוקרנו בימי שבת שתי הקרנות של סרט אחד וביום רביעי בערב הקרנה אחת. בדרך כלל הוקרן סרט מערבון. על סרט ביום רביעי שהוקרן בשעה 9:00 בערב חל איסור על ידי המנהל אשר טרמון לצפות בו. אשר טרמון היה מגיע לאחר תחילת הסרט לבדוק שתלמידי בית הספר לא צופים בסרט. אנחנו, שלא רצינו לוותר על המערבון, היינו מתחבאים מתחת לכיסאות, כל פעם באזור אחר של אולם הקולנוע. בכיתה ז' תפס אותי אשר טרמון עם חבר נוסף צופים בסרט ביום רביעי. למחרת הוציא אותנו מהכיתה והעונש היה לפתור עשרה עמודים בספר חשבון. את הפתרונות הבאתי עוד באותו יום אחר הצהרים לביתה של מחנכת הכיתה זהבה אושרי באורות. הורי החבר שהתקשה בחשבון, דברו עם המנהל והוא ויתר לו על העונש…

העונש: סילוק מבית הספר

בכיתה ו' חזרנו מאוחר בערב, ילדי כפר ורבורג ואביגדור רכובים על אופניים, בסיום של מסיבת בת מצווה של בת הכיתה שגרה בבאר טוביה. עצרנו ליד ביתו של המנהל אשר טרמון, שגר בכניסה לכפר ורבורג מכיוון באר טוביה, וצלצלנו בפעמוני האופניים. למחרת סילקו מבית הספר את אלו שהודו במעשה, ואני ביניהם, לשלושה ימים. התאספנו בביתו של אחד התלמידים, וערכנו תחרות שח, עד שאביו של התלמיד, שהיה יו"ר ועדת החינוך של בית הספר, חזר מעבודתו ודאג שעוד באותו היום נתנצל, ולמחרת כבר חזרנו ללימודים.

מחזור כו' – סיום בית הספר

בבית הספר הייתה מסורת, על פיה כל תלמיד בכל מחזור המסיים כיתה ח' רשם על פתק מה הוא רוצה להיות שיהיה גדול. הפתק הוכנס לבקבוק למשמרת בגג בניין הכיתה דרך פתחי האוורור שבמשולש גג הבניין. המטרה הייתה שבבוא היום נפתח את הבקבוק ונראה מי הגשים את חלומו. עד היום לא עשינו זאת וסביר להניח שבאחד משיפוצי הגג נזרקו הבקבוקים…

מסורת נוספת הייתה מתנת המחזור לבית הספר. מתנת מחזורי הייתה בניית קישוט פסיפס צבעוני לשער הכניסה המערבית בו נכתב "מבואות" – מחזור כו'. למיטב ידיעתי בשנים האחרונות, בעת שיפוץ השער, הוסרה מתנת המחזור ולא ברור אם נשמרה כלל.

כנהוג גם כיום, כל מחזור ערך טקס/מסיבה לסיום הלימודים. הטקס נערך באולם הקולנוע בכפר ורבורג, אליו הוזמו בנוסף למשפחות המסיימים גם תושבי הכפרים. הטקס כלל את נאום המנהל, דברי פרידה של המורים, ברכות של נציג ועדת החינוך, קבלת תעודה ותמונת המחזור ובסיום הצגת הבוגרים.

סבא פיטו עומד בשער מבואות המערבי עם מתנת מחזורי (מחזור כו' 1961)

ההצגה בה השתתפו כל בני הכיתה, נכתבה ובוימה על ידי מחנכת הכיתה זהבה. שם ההצגה היה "איזה בני אדם משונים". ההצגה הציגה בשירים, מלל וריקודים את "האנשים המשונים" – החלוצים שהקימו את היישובים החקלאים בראשית המאה הקודמת. החזרות האחרונות נערכו באולם עצמו. באחת החזרות, בעוד רובנו עוסקים בחזרה על הבמה, עלו שני תלמידים ללא רשות לחלל הנמצא בין הגג לבין התקרה הדקורטיבית של האולם, הבנויה מריבועי דיקט. אחד הריבועים ניתק והתלמיד שישב עליו "צנח" מגובה חמישה מטרים לרצפה. מזלו היה, שריבוע הדיקט עליו ישב היה מספיק גדול לבלום את נפילתו כמצנח. מיותר לתאר את פרצופה של זהבה באותו רגע בו שמענו וראינו אותו "צונח" מהתקרה לרצפה…

עם סיום בית הספר התחלתי ללמוד בתיכון, שנוסד באותה שנה ונקרא ע"ש פתחיהו צוק (חבר כפר ורבורג, שיזם את הקמתו). לימים הוחלף שמו לתיכון אזורי באר טוביה. אנחנו היינו כיתה ט' הראשונה, וסיימנו כמחזור ג'.

אשר טרמון – מנהל בית הספר מבואות

אשר טרמון נולד בלונדון בתאריך 25.11.1919 ונפטר בתאריך 22.11.2019 (שלושה ימים לפני יום הולדת ה-100 שלו!). הוא כיהן כמנהלו של בית הספר החדש מבואות החל מהקמתו בשנת 1955 במשך כעשר שנים. למעשה, הוא היה המנהל בכל שנות לימודי, מכיתה ג' עד סיום היסודי בכיתה ח'. בנוסף, הוא היה המורה לאנגלית של בית הספר (בעל מבטא אנגלי כבד) והמורה שלי מכיתה ה' עד ח' (בזמני החלו ללמוד אנגלית רק בכיתה ה').

כיוצא החינוך האנגלי וחייל בצבא הבריטי, הוא הצליח להטביע את המסורת האנגלית הקשוחה בנהלי ומשמעת בית הספר. השפעתו חרגה אף משעות הלימודים, כחובת השתתפות בחוגים שנערכו לאחר שעות הלימודים, הקמה וניצוח על מקהלת בית הספר שהשתתפה וזכתה בפרסים בתחרויות מקהלות ארציות, איסור לצפות בהצגה שנייה ו/או בסרט שהוקרן ביום רביעי, מסדרי הבוקר בו הונף הדגל ונבדקה הופעה מסודרת ללימודים, החלוקה לקבוצות ספורט ונאמנות וגאווה לחברות בקבוצה, יום ספורט פעם בחודש בה התחרות הייתה בין ארבעת הקבוצות של כל הכיתות. הקבוצה המנצחת קיבלה גביע בו החזיקה עד יום הספורט הבא. הוא דאג לטיפוח הגינון ואסר לדרוך על הדשאים, עד כדי שנקראנו "הילדים ההולכים בזוויות ישרות". עוד ממנהגי המנהל הייתה הקשיחות בעונש בהעמדה מול חדרו עד הצלצול לתחילת השיעור הבא. כתושב כפר ורבורג השתתף בוועדת התרבות של המושב שבין היתר הכינה את מסיבת הכפר, בה הופיעה מקהלת הכפר אותה הקים וניצח עליה. באוקטובר 2019 שלח ברכה מצולמת לחג השמונים של כפר ורבורג.

לסיום

שלושת ילדנו התחילו דרכם בגן אליו הלכתי, למדו בבית הספר מבואות, ובתיכון באר טוביה ואפילו זכו ללמוד עם חלק מהמורים שלימדו אותי. כיום, לשמחתי, חזרו שניים משלושת ילדי לגור בכפר ורבורג: בתנו הבכורה -דודתך וב"ב, גרים במשבצת, ובני, אביך, גר במשק הוריי. כך, גם חלק מנכדי (דור שלישי) – אתה ובני דודך ממשיכים את המסורת, ללמוד בבית הספר מבואות, ובהמשך בתיכון באר טוביה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר מבואות שבבאר טוביה, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה חופית יצחקי.