מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל שלומית בר נולדתי בירושלים בבית חולים משגב לדך, בכ"ח באב תשט"ו 5.8.1956

בית החולים היה פעיל בעבר והיום הוא כבר לא קיים. היום במקום בית החולים בנו בית כנסת.

אני רחל על שם סבתא רחל מצד אבא שלי, והשם השני שלומית, על שם הגיבורה של הספר "מלך בשר ודם" שכתב משה שמיר, ואמא שלי קראה אותו. זה ספר על ימי בית שני, על המלך אלכסנדר ינאי, ועל מלכה שקראו לה שלומציון, ואמא שלי מאד התרגשה ואהבה את הספר, אז היא קראה לי שלומית.

אני הבכורה במשפחה, יש לי שלוש אחיות ואח אחד. לא הכרתי את אבא שלי אז אני לא יכולה לספר עליו כלום.

בילדותי גרתי בירושלים ולמדתי בבית ספר "נווה עציון", ליד הבית שלנו בשכונת בית וגן. אני זוכרת שהיינו בורחים למכולת לקנות סוכריה על מקל, ופחדנו שיתפסו אותנו. אני זוכרת שהיה לנו מורה שהיה ניצול שואה והיה לו על הזרוע מספר, קראו לו דוד פרקש. היינו ילדים אז לא התחשבנו בו ובסיפור הקשה שהיה לו בעבר, לא ידענו להתייחס לזה, וכשהיה טקס יום השואה, זה לא עניין אותנו ולא הבנו את המשמעות. לא אהבנו את המורה הזה ועשינו לו צרות, ואני חושבת על זה בצער רב היום.

בגיל שתיים עשרה, כשהגעתי לגיל מצוות  ארגנתי עם ארבע חברות טובות, פיקניק לחברים ביער ירושלים. הכנו נקניקיות ולחמניות ועשינו הכל לבד. הזמנו את כולם ליער ירושלים, והיתה לי את הבת מצווה הכי כיפית בעולם. בלי תכניות ובלי דרשות ובלי כלום.

כשהייתי בת שבע עשרה, בכיתה י"ב פרצה מלחמת יום הכיפורים, וזה היה מאוד עצוב, כי הכרנו מדריכים וחיילים שנפלו, וכבר היינו גדולים מספיק בשביל להבין את המשמעות של זה, והיינו ממש עצובים. מלחמת יום כיפור, היתה מלחמה עם הרבה קורבנות והרבה חיילים שמתו, את חלק מהם הכרתי. לקחנו את זה ללב, ורצינו להתנדב בבית חולים, ולא נתנו לנו כי היו להם המון מתנדבים, אז עמדנו מחוץ לבית חולים שערי צדק, וחיכינו שייתנו לנו להיכנס. הבנים אצלנו היו לפני הגיוס, וכל הזמן היינו דנים על זה וחושבים על זה, ומציגים את זה בהצגות. זה גרם לנו להיות מאוד עצובים, והשפיע עלינו בצורה מאוד משמעותית.

בשירות הלאומי הייתי קומונרית של בני עקיבא בדימונה, היה מאוד מעניין ומאתגר, ומאוד מלחיץ, כי רציתי לעשות את הדברים נכון. פגשתי אנשים מתרבות אחרת, ומקום חדש שלא הכרתי בכלל.

במלחמת לבנון הראשונה – כבר גרנו בצפת  והייתי בהריון, והיינו עם הזיכרונות הקשים של מלחמת יום כיפור, היינו בדאגה ומתח. גם שם שמענו על אנשים שהכרנו ונפלו בקרבות, בעקבות המלחמה עמיחי קיבל את השם שלו, הוא נולד תוך כדי המלחמה.

במלחמת המפרץ כבר היו לנו ששה ילדים ואילה היתה תינוקת קטנה. אספנו את כל הילדים והשכבנו אותם לישון איתנו בחדר אחד, במיטה זוגית. סבא שלך שהיה בפיקוד העורף, שרק הקימו אותו, היה צריך כל פעם לצאת, כדי להיות במקומות שיורים עליהם. סבא היה בא והולך, ואני נשארתי עם כל הילדים בבית. אילה שהיתה הכי קטנה, היתה בתוך אוהל קטן שהיה אמור להגן עליה מהתקפה כימית. בתוך ארון קטן שמנו מים וחטיפים. ברדיו השמיעו כל הזמן את נחמן שי שירגיע את כולם. היינו בטוחים שהעירקים ישלחו עלינו פצצות עם רעל כימי. נרגענו רק כששמענו את נחמן שי אומר לכולם להירגע ולשתות מים.

היו לנו שכנים שפחדו להיות בבית שלהם, אנשים קצת מוזרים עם פיגור שכלי, ובעיות של שפה לא ברורה. הם נורא רצו למצוא מקום, ורצו להיכנס איתנו לחדר האטום שלנו, כי אטמנו את החדר עם ניילון ומסקנטייפ, כדי אם תהיה התקפה כימית זה לא ייכנס הביתה. פעם אחת ניסינו לארח אותם, אבל זה היה מאוד קשה.

במלחמת לבנון השנייה זרקו טילים על צפת מגבול הצפון, והתחילו אזעקות בצפת. ירדנו לקומה התחתונה של הבית, נטע טל ואילה ירדו, ואני ירדתי עם עוד קצת אוכל, ועד שהספקתי לרדת שמענו קול פיצוץ אדיר. ומצאתי את נטע יושבת בתוך החדר הפנימי, רועדת ומכונסת עם עצמה. טל חיבקה אותה, ואחר כך אני הצטרפתי. עברה עלינו תקופה ארוכה של פיצוצים ונפילות של טילים ממש לידינו. לנטע היה הכי קשה מכל הפיצוצים האלו, היא הייתה בגיל שלך בערך בת שתיים עשרה, ולא דמיינו שיכול להיות מצב כזה שטילים יפלו בצפת. אבל הטיל הראשון שנפל קרוב לבית היה הכי מפחיד.

הרבה אנשים עזבו את צפת בתקופה הזו, אבל אני הייתי חייבת להישאר בצפת, כי עבדתי בבית החולים. כל יום הייתי נוסעת לעבודה ולוקחת איתי את נטע וטל איתי לעבודה בבית החולים. פעם אחת הייתה לנו אזעקה באמצע הנסיעה, אז עצרנו, יצאנו מהאוטו ושמנו את הידיים מעל הראש, כדי להגן עליו. לבסוף, נרגע קצת המצב, אז נסענו לירושלים כולנו, ועשינו טיול . בכל מקום ריחמו על תושבי הצפון, ונתנו הנחות מיוחדות לתושבי הצפון.. הרגשתי שהעם שלנו חי, וליבו פועם ובפרט בעתות צרה כולנו מאוחדים. בלי שנכיר או שנהיה קשורים משפחתית, אלא סתם כך כי אנו שייכים לאותו עם מיוחד. עם ישראל חי!

כיום, אני אחות במוקד אחיות של קופת חולים. אני נותנת הדרכה לאנשים, איך להתנהג בכל מיני מצבי בריאות, כשהם לא יודעים מה לעשות, והם רוצים לדעת איך להתגבר בבית, או מתי לפנות לבית חולים. לפי השאלות שאני שואלת אותם אני מדריכה אותם. אני מאד אוהבת לעשות את זה כי אני מרגישה שאני תורמת ועוזרת לאנשים.

הזווית האישית

תהילה: תודה לסבתא, היה לי כיף לשמוע על אבא שהיה קטן, ובכלל על עבר המשפחה ואת הסיפורים המיוחדים.