מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא אסתר (אתי), נקראתי כך על שם סבתי (אימא של אבא). מקום לידתי הוא ישראל (ירושלים), ביה"ח שערי צדק. גדלתי בשכונת נחלאות שבירושלים, בבית בנוי מאבן ירושלמית, בית פרטי בן שתי קומות. בבית היו ארבעה חדרים וחדר נוסף בו חיו איתנו סבתא ודודה.

בילדותי היינו מתקלחים במים שחוממו על ידי 'פרימוס' בתוך סיר ענק, ממנו היינו לוקחים מים בספל גדול ורוחצים את הגוף. ביום ראשון היה יום כביסה בו כיבסנו את הבגדים במכונה מיושנת ולא אוטומטית כמו היום, בהתחלה היא הייתה מכבסת ואחר כך מעבירים לחלק השני שסוחט את המים. תולים את הכביסה שורות-שורות על גג הבית. בכל רחוב כמעט היה מבנה של בית כנסת בו התפללו אנשים קבועים, גבאי בית כנסת, חזן ורב.

הוריי שניהם נולדו בישראל באותה השכונה, שניהם שירתו בצה"ל. אמי שירתה בנח"ל ועזרה בהקמת קיבוצים כמו כברי ואיילת השחר. אבי היה חבר באצ"ל ואחרי הקמת המדינה שירת בצה"ל. היינו משפחה מאושרת ופשוטה, אמי עבדה כטבחית והחזיקה מזנון פועלים. אבי היה נהג בדואר ישראל. מצבנו הכלכלי איפשר כלכלה טובה. לא נותר לחסכון או לחופשות. היו לי שני אחים ואחות. אחי הבכור נפטר בהיותו בן 49 (לפני עשר שנים) ממחלה קשה.

מתחת לביתי הייתה באר מים. כידוע בירושלים נבנו בתחילת המאה ה-20 בתים כשמתחתם בארות מים. בחצר הבית הייתה משאבה, כמובן ידנית. ממנו שאבו מים לצרכים כמו מקלחות, שתייה, כביסות וכו'. אכלנו כל יום ארוחה בשרית עם אורז, תפוח אדמה, "אורז בן גוריון", שזה נקרא היום פתיתים. להורינו היה חשוב מאוד המזון, מעל הכל. בשבת כמובן היה סיר חמין גדול אותו אוכלים מיד עם החזרה מבית הכנסת עוד בשעות הבוקר. הקניות נעשו בעיקר בצרכניות ומכולות שכונתיות קטנות, שם רשמנו בחוב, ושילמנו בתחילת כל חודש. שוק גדול היה בירושלים שקיים גם היום – שוק מחנה יהודה. בבית הספר היה חדר אוכל ואנו עשינו תורנויות, עזרנו בבישולים ובניקיונות. אני לא אכלתי בחדר האוכל. ביקרו בו ילדים מעוטי יכולת ונזקקים. ממתקים חילקו לנו בבית בשבתות ובחגים. אהבנו מאוד מאכלים מסורתיים: קובה לסוגיו השונים, ממולאים, סמבוסק וכו'.

החברים שהיו לנו בעיקר שכנים שלמדו איתי באותו בית ספר. שיחקנו בעיקר בתופסת, בחבל, בחמש אבנים, קלאס, ארץ עיר וים יבשה, משחקים שגם היום קיימים. למדתי כמובן את המקצועות חשבון, עברית, תנך, תושב"ע, היסטוריה, שעורי מקהלה, אמנות, אנגלית ועוד. אל המורים נהגנו בכבוד רב, כשמורה נכנס לכיתה השתררה דממה מוחלטת וכולם עומדים לכבד אותו. מתיישבים רק לאחר קבלת רשות. תלבושת אחידה הייתה מכנסיים או חצאית בצבע כחול וחולצה בצבע תכלת (נקנו מחברת אתא – תוצרת כחול לבן, היה מאוד חשוב  להפריח את הכלכלה בישראל). טיולים שנתיים כמובן שהיו. עם הוריי נסענו בשבתות לים המלח ונסענו גם מדי פעם לבקר את הדודים שגרו בתל אביב, נסיעה שארכה בערך כשעתיים ונשארו ללון שם. חוויה בלתי רגילה.

הייתה מורה אחת שנקשרתי אליה מאוד בשם חוה רביב. אהבתי מאוד עברית וספרות. קראתי בערך ספר ביומיים. לא היה כסף לרכוש ספרים ולא היו שידורים רציפים בטלוויזיה. הייתי משאילה ספרים בספריה העירונית. בנוסף, אהבנו לרקום ולסרוג בשעות הפנאי. הייתי בתנועת נוער הצופים בשבט מצדה בגדוד ניצנים בכיתות ז' ו- ח'. הפעולות התקיימו בעמק המצלבה שבירושלים.

שעות הפנאי ואמצעי תקשורת

מאוד אהבנו זמרים ישראלים כמו יגאל בשן, שלמה ארצי, אילן ואילנית ועוד. אהבנו גם מוסיקת רוק, אותה שמענו בעיקר על גבי תקליטים. מוסיקה מזרחית הייתה רק על גבי קלטות.. לא השמיעו ברדיו באותם זמנים. אהבנו לבלות בדיסקוטק במועדון מוסיקה. רקדנו רוק, פופ וסלואו. אהבתי מאוד לראות משחקי כדורסל בשכונה. הייתי אוהדת של "הפועל ירושלים". הבנים יותר אהבו את בית"ר ירושלים.

בביתי היה הטלפון הראשון בשכונה. הוא שימש בעצם את כל השכונה כטלפון ציבורי. היו מתקשרים חברים לשכנים שונים ומצאתי את עצמי כל היום קוראת לשכן זה או אחר לשיחה שממתינה לו. הם היו באים להתקשר מאצלנו והיו מניחים בקופה שליד הטלפון 10 אג'.

הכרות ונישואים

את בן זוגי יוסי הכרתי בגיל צעיר: כשהייתי בערך בת 16 הכרתי את השכן החדש שהגיע לגור בשכנות מעין כרם. מאז ועד היום אנחנו זוג. הוא שירת בצבא בצנחנים ועד לפני שנה עבד במשמר הכנסת. ב-12 השנים האחרונות מילא את תפקיד קצין הכנסת.

נישאנו לאחר שירותנו הצבאי. אני שירתי כפקידה בפרקליטות צבאית ויוסי שירת בגדוד 890 בצנחנים. נישאנו כשהיינו צעירים בני 23. הבאנו לעולם שלושה ילדים מקסימים: הבכור משה, על שם סבו מצד אביו. כיום בן 41 בלש במשטרת ישראל. אב לעידו יוסף, נטע ועמית ונשוי לורד גרפיקאית. אחריו הגיעה אביגיל, בת 38, קוסמטיקאית, לומדת טיפול הורי, אימא לאלרואי, ינאי ואיתי ונשואה ללירן שעובד בעיריית ירושלים. אחרונה נולדה הודיה, עובדת משרד הבטחון, בוגרת תואר שני, אימא לליה, נשואה ליוסי עובד משמר הכנסת.

לנטע יש עדיין סבתא רבתא אחת, אימא שלי.

הזוית האישית

סבתא אתי ונטע: החוויה הייתה לנו מאוד מעניינת ושמחנו להכיר את הסיפורים של אחת של השנייה.