מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא דליה דרסלר (בנעורי בונג'ק) נולדתי ב1951.8.26 בירושלים וגדלתי ברחוב הנביאים 76.

אני בת הזקונים מתוך ארבע בנות. אבי דוד היה חייט, והייתה לו חנות ברחוב שטראוס בירושלים, סמוך לבית שלנו. כילדה הייתי מבלה ימים שלמים  בחנות, אהבתי להיות בה, לעזור ולדבר עם אבי ודודי. בחנות אבי תפר חליפות ובגדים לאנשים יידועי שם בירושלים, בהם חברי כנסת.

אימי לוני (לבנה) הייתה עקרת בית וגידלה את בנותיה וגם היא אהבה מאד לתפור, התגאיתי בבגדים ובתחפושות שהכינה לי. היה לנו בית חם ואוהב, וכל הילדות הייתה משולבת במפגשים עם דודי, דודתי וארבעת ילדיהם. ירושלים הייתה קטנה וכולם היו נפגשים בשוק מחנה יהודה הססגוני. בילדותי הייתי בתנועת הצופים בשבט "משואות" ואהבתי את המפגשים והטיולים. בהמשך הייתי מדריכה במשך שנתיים בתנועה. למדתי בירושלים בבית ספר יסודי, בבית הספר למל. בהפסקה הייתי מבלה עם חברותי ירדנה, רותי ורינה, שחקנו בקפיצה על חבל, שבע אבנים וכדור סל. בתיכון למדתי בבית הכרם.

עסקתי הרבה בספורט, במיוחד בהתעמלות מכשירים, והשתתפתי בתחרויות מטעם הפועל ירושלים במכון ווינגייט. המכשיר שאהבתי היה מקבילית מדורגת וזכיתי בו התחרויות. כמו כן ניגנתי בתזמורת על תופים תוך כדי צעידה. היינו צועדים עם התזמורת באירועים, ובצעדות ברחבי העיר.

בנעוריי היה לי חבר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים, חבר נעורים, וזאת היתה תקופה מעצבת בחיי. אני זוכרת שעזרתי להורי בבית. המקרר שלנו היה מקרר קרח ולא על חשמל, ופעמיים בשבוע היה עוצרת בשכונה משאית עם בלוקי קרח, וכילדה הייתי קונה חצי בלוק קרח, מעמיסה על עגלת שוק ולוקחת הביתה. זאת הייתה משימה ללכת ברחוב, עם חצי בלוק קרח נוטף מים, ולעלות ברגל שלוש קומות במהירות, כדי שהקרח לא ימס ,ובכך לחסוך את העבודה מאמי.

בצבא הגשמתי חלום. הייתי מש"קית סעד בצנחנים, ומשם יצאתי לקורס קצינות. בתום הקורס חזרתי לצנחנים לבסיס סגור כקצינת חן חינוך וסעד ובכך הגשמתי חלום מגיל תשע. בתפקידי ביקרתי הרבה חיילים פצועים מהיחידה וזה השפיע עלי מאד. לאחר הצבא בחרתי ללמוד באוניברסיטה בהר הצופים בירושלים, לימודי ריפוי בעיסוק והתמחיתי בהתפתחות הילד. עסקתי במקצוע שנים רבות, ביניהם במשרד החינוך ובוויצו כמפקחת ואחראית על ההדרכה במעונות היום. היום, אני פנסיונרית , ומרצה לסייעות וגננות בנושא התפתחות הילד, ורואה בזה שליחות בהעברת ידע למחנכות לגיל הרך.

ב 1978 הכרתי את בעלי עופר דרך חברה מהצבא, נישאנו ועברתי להתגורר בצפון בקרית טבעון. היה לי מאוד קשה לעזוב את ירושלים, עזבתי משפחה וחברים ובניתי משפחה וחברים וקריירה בקרית טבעון.

בהמשך מצאתי את עצמי שוב מגשימה חלום, והפעם זאת היתה נסיעה לארה"ב – לניו יורק לחמש שנים ללימודים עם בעלי. שתיים מבנותיי נולדו בארה"ב ואחת בארץ. אנחנו דור רביעי בארץ וזכינו לבנות בית בקרית טבעון, כפי שחלמנו. יש לנו שלוש נכדות ואני מאד אוהבת אותן ונהנית מהן. עמית ואני אוהבות לדבר להצחיק ולצחוק ,לסרוג ,לצאת לטיולים וחופשות, לבלות, לבשל ולאפות.

בקיץ 2022 יצאתי עם נכדתי עמית לירושלים ,ליומיים לטיול שורשים לכבוד יום ההולדת שלה. טיילנו בכל מקומות ילדותי. הגן, בית הספר, החנות של אבי, רחוב הנביאים, חנות החייטים והפלאפל. מגדל דוד וברחוב יפו. זו הייתה חוויה נהדרת עבור שתינו.

לשמחתי הגשמתי את החלומות שלי. רציתי להיות קצינה בצה"ל מגיל תשע .רציתי להינשא ולהכיר בן אדם כמו בעלי ולבנות בית במקום ירוק, כמו טבעון וללדת שלוש בנות מקסימות, ויש לי שלוש נכדות נהדרות. בחרתי במקצוע מעניין, כמרפאה בעיסוק, להתפתחות ילדים שיש בו נתינה ועזרה לזולת, וזכיתי לסיפוק רב.

הזווית האישית

סבתא דליה: מאד נהנתי לספר לעמית את סיפור ילדותי ונעוריי בירושלים, אני רואה בכך שליחות לדור הבא. ואני מאחלת לנכדתי לעשות וליהנות מהעשייה, ולהאמין בעצמך.

הנכדה עמית: למדתי מסבתא מספר משפטים שמלווים אותי בכל מצב: לחלום ולהגשים חלומות, לדעת לקחת אחריות, אם מתחילים משהו מסיימים ולא עוזבים באמצע.