מאגר סיפורי מורשת

שמי איריס שמיר, בת בכורה להוריי רלי ומשה אלפנדרי, אחות לגילי ומירב. נולדתי וגדלתי בבת ים עד גיל 14. המשמעות לגדול בעיר חוף היא סיפור אהבה וחיבור מוחלט לים. כל חיי, בילדותי ובנערותי סבבו סביב הים. כל יום אחר הצהריים היינו הולכים ברגל עם אמא לים. בשבת אבא היה מצטרף והייתה חגיגה משפחתית גדולה.

סבתא ייטי נולדה ברומניה ועלתה לארץ עם סבי ואמי בזמן מלחמת העולם השנייה, באניית מעפילים. הם עלו עם מזוודה קטנה ובה מספר חפצים. כדי לחסוך במקום במזוודה, לבשו עליהם כמה שכבות של בגדים. אמי סיפרה לי שהייתה צריכה ללבוש חמש שמלות. באנייה, החייל שעמד בכניסה תלש לה את עגילי הזהב מהאוזניים. הם הגיעו לארץ ונשלחו ומעברת עולים בבת ים. הם חיו באוהלים מספר שנים. אמי סיפרה לי שזו הייתה תקופה מאוד קשה. בקיץ היה חם ומלא זבובים ויתושים, בחורף הגשם הרטיב את האוהל ואת כול החפצים שבו. סבא היה עומד בחוץ ומחזיק את המוט כדי שהאוהל לא יעוף. יום אחד הגיעה למעברה משלחת ממשרד החינוך והציעו לסבא וסבתא שלי שאמא רלי תלך לפנימיית נוער ללמוד ולעבוד. ההורים רצו שיהיה לה בית חם ואוכל ואפשרות ללימודים. אמי נשלחה לפנימייה חקלאית בבן שמן. שם היא הכירה את אבי במפגשים חברתיים. אבי היה גדול ממנה אבל לא נוצר ביניהם קשר מיוחד בתקופה זו.

כשאמי סיימה את לימודיה היא הלכה לעבוד בהנהלת הועד הפועל, במקביל להשלמת בגרויות. בגיל שש עשרה היא קנתה להוריה דירה. את סבי לא זכיתי להכיר הוא נפטר מסרטן לפניי שנולדתי. אחריי שהוריי נישאו וסבי נפטר סבתי ייטי חיה אתנו בבית והייתה חלק בלתי ניפרד מחיי מיום היוולדי. היא גידלה אותי ובכך אפשרה לאמי לעבוד ולהתפתח. נקשרתי אליה מאד. מכיוון שהשפה העברית לא הייתה שגורה בפיה באופן מלא אמי העדיפה שתדבר אלינו הילדים בשפת האם שלה רומנית וכך הרווחנו שפה נוספת.

כשהייתי בת 8 פרצה מלחמת ששת הימים. המלחמה זכורה לי כחוויה חברתית. הילדים של הבניינים בשכונה שהו במקלט יחד ימים ולילות. היינו ישנים ביחד, אוכלים ביחד ומשחקים ביחד. האבות היו מגויסים לצבא והאימהות שמרו עלינו. אסור היה להדליק אורות. בפתח המדרגות היורדות למקלט שמנו שקים מלאים בחול כדי להגן על הפתח. ההורים קנו לנו מפת ארץ ישראל גדולה ותלו אותה על הקיר. הינו קשובים לרדיו ובכול פעם שהיינו שומעים שהצבא כבש יעד נוסף הדבקנו דגל ישראל על היעד בשמחה ובצהלה. אחי גילי נולד בזמן המלחמה ואבא שלי קיבל חופשה מיוחדת להיות נוכח בברית שלו.

כשהייתי בת 14 פרצה מלחמת יום כיפור. גם במלחמה זו אבי גויס לצבא. הייתי כבר נערה ובמסגרת פעילות הצופים עזרנו בבתי אבות לקשישים לעבור את התקופה הקשה וזו הייתה תחושה של שליחות שזכורה לי עד היום.

בילדותי הלכתי לתנועת הנוער "הצופים", וזו הייתה התקופה הכי יפה שלי בילדות. היינו חבורה מאוד מלוכדת ויצרנו קשרים חברתיים מעבר למפגשים בתנועה. היינו מארגנים בימי שישי ערבי תרבות עם תכנית אומנותית: היינו כותבים מערכונים, סיפורים ושירים על החוויות שלנו, למנגינות מוכרות. הייתה לנו שלישית בנים שהיו מצחיקים אותנו עם מערכונים של הגשש החיוור והיינו מסיימים בשירה בציבור וכשגדלנו יותר הינו רוקדים ריקודים סלונים, דיסקו ואת הסלואו הראשון. כשהייתי בת 15 עזבנו את בת ים ועברנו לעיר רחובות, סוג של חלוציות בשכונת מגורים על ראש גבעה בין פרדסים, כרם גפנים, מטע אבוקדו וחממות פרחים. נוף שונה מאד ממה שהכרתי עד כה. סיימתי תיכון ברחובות.

התגייסתי לצבא ואחרי הטירונות שובצתי לממר"מ יחידת המחשבים של הצבא. המחשבים בתקופה זו היו מאוד חדשנים. אף אחד לא ממש שלט במחשבים וזו הייתה תקופה מרתקת. עצם העיסוק במחשב, הידע הרב שרכשתי והחומר הסודי מאוד שבו עסקתי עניינו אותי מאוד. כמו כן היה לי אישור מיוחד בגלל סיווג בטחוני גבוה, יכולתי לרדת מתחת לאדמה למרכז המחשבים של מדינת ישראל. כשהשתחררתי ידעתי הרבה על מערכות מידע. התחלתי לעבוד במפעל ביטחוני שבדיוק פתחו בו את מחלקת המחשבים והידע שלי התאים לתפקיד.

עזבתי אחרי הולדת ביתי הבכורה, אמא של טוהר נכדתי המתוקה ולקחתי פסק זמן. החלטתי ללכת ללמוד אדריכלות ועיצוב פנים, וכאן מתחיל מסלול חיים מקצועי חדש מעניין שהתאים בדיוק לכל הכישורים שלי ופרחתי והצלחתי מאד עד עצם היום הזה.

הזוית האישית

סבתא איריס שמיר: מאוד נהניתי מזמן האיכות עם נכדתי טוהר.