מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1947 בעיר ברוקלין שבארצות הברית של אמריקה. היינו במשפחה, הורים וחמישה ילדים. אני והאחות התאומה שלי היינו הכי קטנות במשפחה.

ילדותי

אני זוכרת שלא היה חסר לנו כלום בילדותינו, לא היינו ילדות מפונקות והיינו מאוד שמחות בחלקנו. אמי הייתה אישה ממש חכמה והיא לקחה מאוד ברצינות את פעילותה בתנועת הנוער "בנות בתיה" כבר בגיל 11.

תנועת בנות בתיה – היא תנועת בנות בית יעקב בתיה, "ארגון נוער לבנות חרדיות הפועלת בישראל מאז שנות השלושים, ומרכזה בירושלים… התנועה הוקמה כמסגרת לחינוך משלים לבנות חרדיות הלומדות במערכת בתי הספר בית יעקב".

היא ואחותה היו מאוד פעילות בתנועה ופעלו במסגרתה במשך 8 שנים. אמי העבירה שיעורים לתלמידות כבר בגיל 18. הבנות ממש אהבו אותה ודרשו שתבוא לתת עוד שיעורים.

סמל תנועת הנוער "בנות בתיה"

אמי לימדה במשך 32 שנה בהרבה מוסדות לימוד ומלא אנשים, היא לימדה בהרבה תחומים. בגיל 28 היא פתחה בית ספר משלה וכולם חזרו שם בתשובה, למרות שבהתחלה אף אחד לא היה דתי שם. מאשה מספרת: "הייתה לנו דירה ממש יפה בברייטון-ביץ', עם חדר שינה אחד גדול וסלון גדול ואני זוכרת את הילדות שלי שמחה ומאושרת לכולנו. אני הייתי שרה במקהלה של בית-יעקב. אהבתי מאוד לשחק דמקה ושש- בש".

העלייה לארץ

"עליתי לארץ בשנת 1965, רציתי לקיים את מצוות "יישוב הארץ". מצוות יישוב הארץ, היא מצווה חשובה ביותר מן התורה. המקור בתורה ובהלכה נמצא בתורה, שנאמר: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ", ועל סמך פסוק זה כתב הרמב"ן: נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם יצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וזהו שנאמר‏‏: והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ, אשר נשבעתי לאבותיכם. מצוות ישוב הארץ מורכבת משני חלקים: מצווה כללית ומצווה פרטית. המצווה הכללית מוטלת על כלל ישראל, ועניינה: כיבוש הארץ ויישובה על ידי עם ישראל. המצווה הפרטית מחייבת כל יחיד ויחיד מישראל לגור בארץ ולהשתתף בישובה.

בארץ הכרתי את בעלי והתחתנו בשמחה ובאהבה גדולה. בגיל 20 נולד בני היחיד – יוסף יצחק, כיום הוא בן 48. לאחר מכן לא הבאתי ילדים והחלטנו לאמץ ילדים.

האימוץ

אימצנו שני ילדים, שירה וחיים. שניהם נולדו עם ניוון שרירים. ניוון שרירים, זוהי מחלה גנטית שבאה לידי ביטוי בדלדול והיחלשות של השרירים. כשחיים היה בן 13, רציתי מאוד שילך להתפלל בבית-כנסת במניין. הוא ניסה לסחוב את עצמו עם כיסא הגלגלים לבית-הכנסת ובדרך התהפך עם כיסא הגלגלים והתאשפז בבית-החולים. שבוע אחרי זה, כל- כך רציתי שילך בשבת להתפלל בבית-הכנסת במניין, אז קמתי בשש בבוקר והתחלתי לבכות לקב"ה, שחיים יצליח להגיע למניין. התחלתי לשאת אותו בכיסא הגלגלים בדרך את כל העלייה לבית- הכנסת וכבר היה לי מאוד קשה ולא היה לי כוח יותר ופתאום הרגשתי כאילו כיסא הגלגלים עולה את העלייה לבד בלי שאתאמץ כלל. שאלתי את חיים אם הוא הרגיש משהו שונה בעלייה לבית-הכנסת, והוא ענה לי שהוא הרגיש שזה היה מכוחות שמיים.

שירה וחיים זיכרונם לברכה

שבת אחת נכנסתי לחדר שינה של שירה, היא הייתה אז בת 10 וכשנכנסתי לחדרה היא כבר לא הייתה בחיים. ניסיתי להחיות אותה, אבל לא הצלחתי. אחרי ה- 30 יום מיום פטירתה של שירה, הלכתי לישון בחדר השינה שלה ופתאום התעוררתי בשתיים וחצי בבוקר והתחלתי לבכות כי יכולתי להרגיש בנוכחותו של הקב"ה לידי. הרב שיינברג אמר לי ששמעתי בת קול מהשמיים, כמו שקרה לחנה. הוא אמר לי: "אני יודע מה את שמעת והקב"ה עשה את זה במיוחד בשבילך".

שירה נפטרה לפני 10 שנים. חיים נפטר בגיל 15 וחצי, זה היה לפני 8 שנים. יהי זכרם ברוך.

יש לי עכשיו שני בנים מאומצים שקוראים להם אורי ובנצי, מלבד בננו הביולוגי יוסף יצחק.

הזוית האישית

תמי אונגר תיעדה את סיפורה המרגש של מאשה, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.