מאגר סיפורי מורשת

שמי טל עטר, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבא שלי, ארקדי קוניאנסקי. סבא ארקדי נולד בשנת 1937, באוקראינה בעיר וויניצה.

סבא ארקדי מספר:

אנחנו, משפחת קוניאנסקי, גרנו במזרח אוקראינה לא רחוק מהגבול עם רומניה.

סבא ארקדי בצעירותו

עם תחילת המלחמה, אבי התגייס לצבא האדום (צבא ברית המועצות), כשהגיע למקום בו התאספו החיילים, ביקש מחבריו שאם יברחו למזרח, שייקחו גם אותנו, אמי אחותי בלה ואני.

בלילה אחד, באה משאית, אימא כבר התארגנה מראש, היה מותר להביא רק שתי מזוודות וזהו, בגלל הצפיפות במשאית. נסענו עד נהר דנייפר, החוצה את אוקראינה, חיכינו במקום שבועיים עד שאישרו לנו לעבור את הגשר. בצד השני של הנהר, היו הרבה רכבות, אנחנו עלינו על אחת הרכבות, הרכבת הייתה רכבת שבה מעבירים בהמות, היו שתי קומות, אנחנו ישבנו בקומה השנייה.

בנסיעות היו עצירות לפעמים בערים גדולות, כדי לאכול משהו, באחת העצירות היינו לא רחוק מהעיר פנזה, היינו במקום בערך שבועיים עד שהסכימו לנו להמשיך לנסוע, בינתיים בהפסקה הילדים ניצלו את ההזדמנות ויצאו לשחק מחוץ למשאית ואפילו ללכת לעצי תפוחים לגנוב מעט.

פעם אחת, ראיתי איש קטוע רגל ששר וניגן על הכינור, ואני במשך חצי שעה שמעתי את המוזיקה שניגן האיש, בעודי חוזר למיקום הרכבת, אני מגלה שהיא כבר אינה, ואני לבד.

ראיתי את הרכבת צצה באופק ואני רץ מהר ככל יכולתי ופתאום אני רואה את אמי מגיעה לקראתי בריצה, למרות הילדה בת השנתיים שהשאירה ברכבת, למזלי, הרכבת לא נסעה רחוק, אלא חזרה בשביל החלפת מסילות.

בעיר סורוצ'ינסק, ירדנו להפסקה ופגשנו במקרה את דודתי רחל, החלטנו לא להמשיך לנסוע. במשאית, נסענו לכפר נידח לגור בו, כשנכנסנו לכפר אנשים יצאו לרחובות לקראתנו, והסתכלו מי אלה יהודים, הם חשבו שליהודים יש קרניים כמו שסיפרו להם, זאת הייתה הפעם ראשונה שאנשי הכפר ראו יהודים.

בהמשך המלחמה, אבי נעדר ועד היום גופתו לא נמצאה, ולכן מסיקים שהוא נהרג באחד הקרבות.

הזוית האישית

טל: סבא, היה לי מדהים לשמוע ולתעד, שמחתי לדעת עוד יותר, חשוב לי לדעת על עבר משפחתי בשביל ליצור עתיד טוב. ראית על עינייך את האמיתיות ואיך אתה זוכר את מה שאתה מספר לי.