מאגר סיפורי מורשת

שמי אראלה ירקוני נולדתי ב- 11.11.1950 בבית החולים הסקוטי בטבריה, כבת בכורה למשפחת גולן.

אבא שלי עלה לישראל מדרום אפריקה, בשנת 1947 דרך איטליה ומצרים, והיה ממקימי קיבוץ מעיין ברוך, על גבול לבנון.

אבי התחתן עם חרמונה כהן שהיתה ממקימות הקיבוץ, בוגרת תנועת מחנות העולים, וחברה בפלמ"ח. היא הגיעה לקיבוץ מתל אביב. אביה של אימי היה פעיל בהגנה ובמשרד הביטחון, טרם הכרזת המדינה. הוא הקים את חברת סולל בונה, שהיתה חברת בניה גדולה ומשמעותית, לאחר הכרזת המדינה. בהמשך נולדו במשפחה אח ואחות נוספים.

בשנת 1960 יצאנו כל המשפחה לשליחות בדרום אפריקה, מטעם תנועת הבונים. בילדותו היה אבי חניך בתנועת הבונים. בשנה זו הוא נשלח בחזרה לדרום אפריקה, לעסוק בחינוך נוער לציונות ולהגשמת החזון, עליה לארץ לישראל. במהלך שלוש שנות שהותנו בדרום אפריקה, נאלצנו להסתגל לצורה וסגנון חיים, שונה לחלוטין ממה שהכרנו. לא עוד לינה בבית ילדים, לא עוד ארוחות בבית ילדים, לא עוד מטפלות חברות קיבוץ, שטיפלו בנו במהלך היום והלילה. היו לנו חיי משפחה "רגילים ונורמליים", כל כך שונים ממה שהכרנו עד כה בקיבוץ. אבא ואמא היו איתנו כמעט כל הזמן, והם, המבוגרים המשמעותיים עבורינו. היתה גם אינטראקציה משמעותית בין הילדים במשפחה, למרות הפרשי הגיל.  חיינו חיי עיר גדולה וסואנת, בניגוד גמור לחוויות בקיבוץ. בעיר היו חנויות, בתי עסק, בתי דירות גדולים, בתים פרטיים מאוד גדולים עם בריכות שחייה, ומכוניות.

בתקופה ההיא עדיין היה אפרטהייד בדרום אפריקה (חוסר שוויון ואפליה של זכויות השחורים לעומת הלבנים).

אָפַּרְטְהַיְידּ (מאפריקאנס: Apartheid – הפרדה) הוא שמה של מדיניות ההפרדה הגזעית, שהונהגה על ידי המיעוט האירופאי-הלבן בדרום אפריקה משנת 1948 ועד שנת 1994. מדיניות זו הייתה גזענית והושתתה על עקרונות של הפרדה גזעית בין לבנים, שחורים וצבעונים (בני תערובת), ומתן זכויות יתר לבני המיעוט הלבן.

מדיניות האפרטהייד ספגה גינויים הולכים וגוברים מצד הקהילה הבינלאומית החל משנות ה-60, תהליך שהביא בהדרגה לנידויה של דרום אפריקה ממשפחת העמים ולהטלת סנקציות נגדה. אלה, בשילוב תסיסה פנימית חריפה מצד ארגוני התנגדות לאפרטהייד, הביאו בסופו של דבר לקריסת משטר האפרטהייד לאחר ארבעה עשורים, בתהליך שבוצע בדרכי שלום ותוך העברה מסודרת של השלטון לידי הרוב השחור בבחירות דמוקרטיות. (ויקיפדיה)

הלבנים שלטו בשחורים בכל תחומי החיים. השחורים גרו בריכוזי פחונים, מחוץ לערים הגדולות, והיו נכנסים העירה כל יום כדי לשרת את הלבנים. גם אצלנו בבית היתה "נני", שהיתה אחראית על הניקיון ותפקוד שוטף של הבית והדיירים. רוב היהודים ביוהנסבורג, היו במעמד סוציו אקונומי גבוה ובעלי אמצעים. הלכנו לגן ולבתי ספר של יהודים בלבד (ללא כניסה לשחורים). התאמנו את עצמנו וסיגלנו הרגלי חיים שונים ואחרים מאלה שידענו. למדנו לדבר אנגלית. הכרנו חברים וחברות חדשים.  אפילו חגגתי את בת המצווה שלי עם עוד שלושים בנות יהודיות בבית הכנסת. טיילנו בלי סוף עם ההורים במסגרת העבודה של אבא שלי. השתתפנו במחנות נוער של איחוד הבונים, ובילינו הרבה עם המשפחה הגדולה של אבא שלי ביוהנסבורג.

לצערי, למדנו לפחד מהשחורים, ולא הפסקנו להתגעגע הביתה לקיבוץ.

הזווית האישית

אוריה: היה לי מאוד כיף ומעניין ללמוד על העבר של סבתא שלי והרגשתי שהתוכנית מקרבת בנינו.