מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה קאופמן. נולדתי בארץ בתחילת מלחמת השחרור, כמה חודשים לפני הקמת המדינה. הוריי הגיעו לארץ מאירופה.

אמי שרה קנול (ילידת אוקראינה 1912) עלתה לארץ ב -1936. בתקופה זו שלטו האנגלים בארץ ישראל ולא אפשרו עלייה חופשית של יהודים. כדי לעקוף גזרה זו הומצא פטנט: מכיוון שאפשר לכלול ברישיון העלייה בת זוג – נשלחו בחורים ישראלים לאירופה ונישאו שם בנישואים פיקטיביים לצעירות שרצו לעלות לארץ ולא קיבלו היתר עלייה, כך עלו הבנות לארץ. עם הגיען עם בן הזוג הפיקטיבי נפרדו על ידי גט. כך הגיעה גם אמי לארץ ישראל. כל משפחתה נשארה באוקראינה ונספתה בשואה.

בתחילה עבדה אמי בניקיון בתים, אחר כך בפרדסים ברחובות באריזת תפוזים למשלוח לחו"ל. אחרי כמה שנים נסעה עם חברות לקיבוץ כפר גלעדי שהיה זקוק לעובדים. שם הכירה את אבי.

אבי, ברל פלבקר (יליד פולין 1909), הגיע לארץ ב-1942 עם צבא אנדרס. זהו צבא פולני שהוקם ברוסיה (אז ברית המועצות) במלחמת העולם השנייה לאחר שפולין נכבשה על ידי גרמניה, והחלה פלישת גרמניה לרוסיה ב-1941. צבא אנדרס (על שם מפקדו ולדיסלב אנדרס) היה אמור להגיע לאיטליה ולהילחם שם בגרמנים. לשם כך הועבר הצבא הפולני דרך פרס ועיראק לארץ ישראל ומשם דרך הים לאיטליה. אלא שבזמן שהיית צבא אנדרס בארץ (1942) ערקו ממנו רוב החיילים היהודים, כ- 3000, וביניהם אבי. העריקים קיבלו מיד תעודות עם שם חדש (לאבי – דב לוי), בגדים אזרחיים, מעט כסף לאוכל, ונשלחו לקיבוצים ומושבים שהיו זקוקים לעובדים. אבי הגיע לקיבוץ כפר גלעדי, שם עבד בבניין ובחקלאות. שם גם פגש את אמי.

ילדותי

ילדותי מורכבת משני פרקים: קיבוץ ומושב.

קיבוץ

נולדתי בקיבוץ כפר גלעדי בצפון הארץ, ליד הגבול עם לבנון וסוריה. הקיבוץ אז, בתקופת הקמת המדינה, היה שונה מהקיבוצים של היום. הכול היה משותף. להורים היה חדר מגורים עם מיטה, ארון, שולחן וכיסאות. ללא מקלחת, מטבח או שירותים. המקלחות היו במרכז אזור המגורים, משותפות לכולם, וגם השירותים. כולם אכלו בחדר אוכל משותף. מסרו את הכביסה למכבסה של הקיבוץ. כולם עבדו בענפי המשק השונים – כל אחד לפי יכולתו: במטבח ובחדר האוכל, במכבסה, ברפת, בלול, בגן הירק, בשדות ובפרדסים, בנגריה, בבניין ובכל ענף שהיה זקוק לעובדים. סידור העבודה התפרסם על גבי לוח מודעות בחדר האוכל.

עבורי המיוחד בקיבוץ היה החינוך המשותף: הילדים לא גדלו בבית ההורים, הילדים היו שייכים לקיבוץ יותר מאשר להוריהם. מרגע שנולד תינוק הוא נמסר לבית תינוקות וכשגדל – עבר לבית ילדים. מי שטיפל בילדים מינקות ועד בגרות היו מטפלות ולא ההורים. הדאגה לילדי החינוך המשותף הייתה בידי החברה הקיבוצית ולא בידי ההורים. הילדים גרו בבתי הילדים וגם אכלו וישנו שם. את ההורים היו הילדים פוגשים אחרי שעות העבודה למשך שעתיים, משעה ארבע עד שש אחר הצהרים. ההורים לא יכלו להתערב בכלום, גם אם ילדיהם היו חולים. כל זה כדי שיהיה שוויון מוחלט בין כולם. ומכיוון שהיו מעט מטפלות להרבה ילדים, לא זכינו לחיבוקים, לאהבה או פינוק.

כך גדלתי עד גיל 5. היה לי כבר אח קטן ואמי, שמאד לא אהבה את החינוך המשותף, החליטה שעלינו לעזוב את הקיבוץ. עזבנו בשנת 1952, עברנו לגור במושב בצת, מושב עובדים קטן בגליל המערבי ליד ראש הנקרה וגבול לבנון.

מושב

קיבלנו מהסוכנות היהודית בית קטן (חדר וחצי), חלקת אדמה, פרה, כמה תרנגולות והתחלנו חיים חדשים. התפרנסנו מחקלאות – רפת עם פרות לחלב, לול עם תרנגולות מטילות, ירקות שגידלנו בשדה: מלפפונים, עגבניות, תירס, סלק, חצילים, פלפלים ועוד. כל בני המשפחה עבדו ברפת, בלול ובשדה. לא היו עובדים זרים ולא היה כסף להעסיק פועלים שהם לא בני המשפחה. גם אנחנו, הילדים, היינו חייבים לעזור אחרי הלימודים באיסוף ביצים מהלול, טיפול באפרוחים, מתן אוכל לתרנגולות ולפרות, ניקוי הרפת וגם בשדה: זריעה, שתילה, השקיה, קטיף ואיסוף ירקות.

לא היה חשמל במושב עד שהייתי בת 9 או 10. לא היה טלפון, לא רדיו, טלוויזיה, מקרר או מכונת כביסה. את הבית האירו בערב עם עששיות שדלקו על נפט. אימא בישלה על פתיליה שדלקה גם היא על נפט. פעם בשבוע היה מגיע למושב מוכר הנפט עם עגלה רתומה לסוס ועליה חבית עם נפט. המוכר היה מצלצל בפעמון וכולם היו באים עם ג'ריקן וקונים נפט. כיבסנו ביד בגיגית בחצר, היה ארגז קירור – ארון דמוי מקרר שהכנסנו לתוכו גוש קרח גדול שקנינו כל יומיים ממשאית שעברה במושב ובו שמרנו את האוכל. השירותים היו מבנה עץ קטן בחצר עם בור באדמה, מושב מעץ ונייר הטואלט היה נייר עיתון שאבא גזר כל ערב לריבועים ותקע על מסמר. גם המקלחת הייתה מחוץ לבית, עם דוד מים דמוי חבית. את המים חיממו עם להבה שבערה על נפט. לא היו מכוניות. לכל משפחה היתה עגלה עם סוס או פרדה ואופניים. במושב היו כמה מבני ציבור: מרפאה, צרכניה, בית כנסת, גן ילדים ובית ספר יסודי.

אנחנו הילדים אחרי הלימודים והעזרה להורים במשק – היינו כל הזמן בחוץ. לא היה מה לעשות בבית. שיחקנו עם ילדי השכנים במשחקים של פעם: גולות, קלאס, תופסת, מחבואים, חמש אבנים, קפיצות בחבל, דג מלוח ועוד. היינו שזופים מאד, ובריאים. סביב הבית אבא נטע עצי פרי: אשכוליות, תפוזים, קלמנטינות, שזיפים, תאנים, רימונים, תותים, גויאבות, תפוחים, אגסים. היו לנו פירות כל השנה ישר מהעץ. אבל הכיף הגדול היה להתגנב לחצרות השכנים ולגנוב פירות, אלו היו הכי טעימים.

תקופת הצנע

עם הקמת המדינה, קצת אחרי שנולדתי, התחילו להגיע לארץ יהודים רבים – ניצולי שואה, פליטים מאירופה, מצפון אפריקה וממדינות ערב. המוני יהודים שעזבו את המדינה בה חיו אך סבלו מאנטישמיות ורדיפות. רובם הגיעו ללא רכוש, והמדינה הצעירה והענייה הייתה צריכה לדאוג לכולם למגורים, לאוכל ובגדים. בנו מעברות: ישובים זמניים שנבנו מאוהלים וצריפים, בהם שיכנו את העולים החדשים. כדי שיהיה אפשר לספק לכולם אוכל הונהגה מדיניות קיצוב. הייתה הגבלה על רכישת מזון ,מצרכים בסיסיים ובגדים. נקבעו מכסות של מזון לנפש. לדוגמה, ההקצבה היומית לנפש הייתה 60 גרם קמח, 17 גרם אורז, 56 גרם סוכר, 20 גרם קטניות, 8 גרם אטריות, 5 גרמים של ביסקוויט. וכך גם לגבי כל שאר סוגי המזון. אי אפשר היה לקנות בצורה חופשית. כל משפחה יכלה לקנות רק במכולת אחת בה הייתה רשומה. היה לנו פנקס תלושים ("בונים") שאיתם יכולנו לקנות את כמות האוכל שהוקצבה לנו לפי גודל המשפחה.

תקופה זו, שנקראה תקופת הצנע, נמשכה עשר שנים (1949-1959) ובמהלכה היו תקופות בהן אנשים נאלצו להשתמש בתחליפי מזון, כמו אבקת חלב ואבקת ביצים. למזלנו, גרנו במושב והייתה לנו תוצרת חקלאית משלנו: חלב, ביצים, ירקות ופירות, כך שהיה לנו קל יותר לעבור תקופה זו.

כשהמושב חובר לרשת החשמל ותקופת הצנע הסתיימה, השתנו החיים. חיבור הבתים במושב לרשת החשמל היה אירוע חשוב בחיינו וחוויה גדולה לילדים. משאית הביאה עמודי עץ גבוהים וצבועים בצבע שחור (להגנה ממי הגשמים). תקעו את העמודים לאורך הרחוב ואז עובדי חברת החשמל טיפסו על העמודים כשהם קשורים ברתמה לעמוד ולרגליהם נעליים מיוחדות לטיפוס, עם קשת גדולה מלפנים ועליה מסמרים שננעצו בעמוד. אנחנו הילדים עמדנו למטה וצפינו בפלא. גם אספנו חתיכות מחוטי הנחושת שנחתכו מקצות כבלי החשמל לאחר חיבורם. זה היה האוסף הראשון שלי. לאחר חיבור הבתים לחשמל הפכו החיים למודרניים: קנינו מקרר, מכונת כביסה, תנור אפייה, רדיו ומנורות להאיר איתן את הבית בלילות.

היו לחברותיי ולי עוד אוספים: ייבשנו פרחים שצמחו בשפע בשדות – כלניות, רקפות, נרקיסים (אז עוד היה מותר לקטוף, לא היה שום חוק להגנת הצומח). הנחנו את הפרחים בין עיתונים ומעל הנחנו ספרים ליצירת משקל ולחץ על הפרחים. את הפרחים המיובשים שמרנו בתך ספרים. אספנו גם עטיפות של סוכריות שנעטפו בנייר כסף צבעוני. יישרנו והחלקנו את העטיפות. קראנו להן "זהבים". גם אותן שמרנו בתוך ספרים.

לאבי היה אוסף מרשים של בולים מכל רחבי העולם. הבולים הוסרו ממעטפות מכתבים שהגיעו בדואר. מכתבים היו אז הדרך היחידה לקשר עם קרובי משפחה וחברים (לא היה לאף אחד טלפון ). אני עזרתי לאבי להוריד את הבולים מהמעטפה על ידי השריית המעטפה במים והמסת הדבק שהדביק אותם. לאחר שהבולים התייבשו סידרנו אותם באלבום מיוחד לבולים על פי ארצות ונושאי התמונה על הבול. הבולים היו צבעוניים מאד ויפים. האלבומים ברשותי עד היום.

במושב היה גן ילדים ובית ספר יסודי, לבית הספר הגיעו (בהסעה) גם ילדי מושב סמוך כי לא היו מספיק ילדים במושב שלי. למדנו בו במשך שמונה שנים, עד סוף כיתה ח'. בית הספר התיכון היה גם הוא משותף לילדי כל המושבים באזור. נסענו אליו בהסעה מאורגנת עם משאית טיולים שהיו בה ספסלי עץ מאחור, שאספה תלמידים מכמה מושבים בדרך לבית הספר. הנסיעה נמשכה כשעה, והייתה זמן מצוין ללימוד לבחינות.

תקופת ילדותי הייתה שונה ואחרת ממה שמכירים ילדיי ונכדיי, ואני זוכרת אותה כתקופה מאושרת ושמחה.

תקופת הבגרות

לאחר סיום בית הספר התיכון התגייסתי לצבא (1965). שירתי כמכ"ית בבסיס טירוניות. השתחררתי כמה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים  (1967).

סבתא בעת שירותה הצבאי

לאחר השירות הצבאי למדתי מיקרוביולוגיה באוניברסיטת תל אביב ועם סיום הלימודים התקבלתי לעבודה במעבדה המיקרוביולוגית בבית החולים בילינסון (1972). עבדתי במעבדה 47 שנים, עד יציאתי לגמלאות בשנת 2019 (בגיל 72). ההתמחות שלי הייתה בשחפת – אבחון המחלה אצל חולים חשודים כחולי שחפת, גידול החיידקים על קרקעות מזון במעבדה ובדיקת רגישותם לתרופות נגד שחפת.

בשנת 1970 התחתנתי עם חיים קאופמן. נולדו לנו שלושה ילדים: אפרת (אימא של רונה), נמרוד ואירית. מהם יש לי עשרה נכדים שמביאים לי המון אושר ושמחה.

בעלי חיים והסבא של נכדיי לא זכה לראות את ילדיו מוצאים בני זוג ומקימים משפחות. לאחר 22 שנות נישואים, בגיל 45, חלה חיים בסרטן אלים ונפטר תוך ארבעה חודשים. ילדינו היו בני 15 עד 18 כשנשארו בלי אבא. המשכתי לעבוד בבית החולים, לגדל את ילדיי ולתמוך בהם. שלושתם סיימו לימודים כולל בגרויות, שירתו בצבא, למדו באוניברסיטה, הקימו משפחות ועובדים לפרנסתם.

ילדיי, בני זוגם והנכדים מגיעים אלי כל ערב שבת לארוחה ומפגש משפחתי. זה דבר שהנהגתי מרגע שילדיי עזבו את הבית לחיים עצמאיים. המפגשים האלה חשובים מאוד לכולנו. גם לילדיי וגם לנכדיי. וכמובן לי – שמאז יציאתי לפנסיה יש לי הרבה זמן פנוי, ואני שמחה לראות את הקשר המשפחתי החזק שנמשך בין כולנו.

הזוית האישית

סבתא לאה: נהניתי לספר לרונה על ילדותי שהייתה שונה מהיום וחשוב היה לי לספר לרונה על כל הדברים שהיו בילדותי.

רונה הנכדה המתעדת: נהניתי לשמוע את הסיפור של סבתא ונדהמתי לגלות שפעם לא היו טלפונים – אפילו לא נוקיה.