מאגר סיפורי מורשת

נולדתי לפני 63 שנה בשנת 1957. אני נשואה למשה, אימא לשלוש בנות: מיטל, כרמית, נואית וסבתא לשמונה נכדים: אורי, רוני, ליה, הראל, אלון, נאלה, יאיר ומאליה.

נולדתי בארץ, הורי עלו מעירק כשהיו נערים ללא הוריהם והתחנכו בקיבוצים.

אבא שלי, אליהו צפניה, רצה להיות כמו כל הצברים בארץ, לכן הוא קרא ספרים בעברית וכל חבריו היו בעיקר מהקיבוץ, וגם בבית הוא דיבר איתנו בעברית. לעומתו, אימא שלי כרמלה, דיברה אתנו בערבית עירקית וחבריה היו מארץ המוצא בעיקר.

אני הבת השלישית אחרי שני בנים, והם מאוד שמחו שנולדה בת בבית. כשהייתי בת שנתיים אימא שלי נאלצה לצאת לעבודה וזה לא היה מקובל שנשים יצאו לעבודה, היא הייתה יוצאת מוקדם מאוד בבוקר על מנת לחזור בצהרים לקבל אותנו כשאנחנו חוזרים מבית ספר.

לא היה לה איפה להשאיר אותי, אז השכנה הציעה לשמור עליי. באחד הימים אימא שלי חזרה ומצאה אותי מסתובבת ברחוב, מסתבר שהשכנה רצתה ללכת לבת שלה והיא השאירה אותי בחוץ והלכה. אימא שלי מאוד נלחצה ונבהלה ממה שיכול היה לקרות. היא העבירה אותי למטפלת אחרת שהייתי הולכת אליה לבד עם צלחת ממתכת שהייתי אוכלת בה את ארוחת הבוקר שלי. כשהייתי בת שנתיים וחצי אימא שלי נתנה לי לכבוד יום ההולדת של אחי הבכור עוגה עם סוכריות מיוחדות בצלחת שהלכתי למטפלת, בדרך לשם ילד גדול ממני בא ולקח לי את העוגה עם הסוכריות והשאיר לי את הצלחת ריקה ואני נותרתי עם פה פעור.

אבא שלי אהב לגדל יונים, גרנו בבית חד קומתי, ובחצר היה לנו שובך גדול של יונים מסוג מיוחד, וברווזים, תרנגולות ועצי פרי. באחת הפעמים חזרתי מהגן, לקחתי כרית מהבית והלכתי לשובך היונים לשחק ונרדמתי עם היונים. בינתיים אימא שלי חזרה מהעבודה חיפשה אותי ושאלה את האחים והחברים שלי אם ראו אותי, וכשלא מצאו אותי היא מאוד נבהלה. היא הזעיקה את אבא שלי מהעבודה, קראו למשטרה חיפשו אותי ברחובות ולא מצאו, ואז התעוררתי מהצעקות פתחתי את שובך היונים ויצאתי, לא הבנתי למה כולם רצים אליי ומחבקים אותי. הסבירו לי שתמיד בא לשם נחש שחונק את היונים ובגלל זה כולם שמחו שאני חיה.

אימא שלי עבדה ב"אסם" (חברת מזון גדולה), והיא הייתה מביאה הרבה  שקדי מרק. זה היה הצ'ופר שלנו, גם "במבה" היא הייתה מביאה אבל לא אהבנו, אהבנו רק שקדי מרק וכל החברים באו אלינו בשביל זה. ובגלל זה בפורים בגן אימי חיפשה אותי למלכת הפסטה ושקדי המרק של אסם.

סבתא יפה עם אחת התחפושות בפורים

היינו ילדי טבע וכל הזמן הסתובבנו ברחובות ובשדות. זה היה כאילו המחשב שלנו. עזרנו מאוד בניקיון הבית והיו סוסים עם עגלות זה היה כלי תחבורה. חלב לא היינו קונים במכולת אלא כל בוקר חלבן היה מניח את בקבוקי החלב מזכוכית על הרצפה לפי מספר הבקבוקים הריקים שהחזרנו. לא היו מים חמים להתקלח ולא הייתה מכונת כביסה והיינו צריכים לכבס  בידיים, לאימהות לא היה מספיק זמן לעשות את זה אז הייתה כובסת וביום שהכובסת מגיעה, בדרך כלל בחמישי, היו מכינים אוכל קל כי היה לוקח הרבה זמן להכין את האוכל כי היו מבשלים בפתיליות. היינו מקשיבים בצהריים לרדיו עד שהתחילה הסדרה "קופיקו" ו"חסמבה" והיה עיתון ילדים פעם בשבוע.

משחקים ששיחקנו

אוספים של קלפים ועטיפות של מסטיקים, עטיפות של שוקולדים, אספנו בולים. היינו מנויים לשירות הבולאי ופעם בחודש היינו מקבלים את הבולים שהדואר הנפיקו וממיינים לפי נושאים ואלבומים. לדוגמה: אניות, פוליטיקאים. ילדים שלא היו מנויים היו גונבים מכתבים עם בולים חדשים ומעניינים. כשהייתי קטנה הייתי אוספת גלויות, כי לא הייתה מצלמה זמינה כמו היום וכשהייתי במקומות רציתי להנציח את זה ולזכור אז לכן קניתי גלויות שיזכירו לי.

אחי האמצעי עזרא היה אלוף בבניית עפיפונים, טייארות מעיתון ועצי במבוק. כשהוא רצה לשלוח ברכה מיוחדת הוא היה רושם במכתב עושה חור במרכז הדף ושולח לשמיים יחד עם העפיפון.

היה לנו משחק "גוגואים", שזה הגרעין של המשמש, היו בונים גומה בחול שמים כמה "גוגואים" לפי מספר המשתתפים, בונים קו ישר מהגומה ומצליפים ומי שהיה מוציא מהגומה את ה "גוגואים" והם היו שלו.

הכנו מה" גוגואים"  משרוקיות, לקחנו חרצן משמש גדול שפשפנו על המדרכה משני הקצוות, יוצרים חור ועם מסמר מוציאים את השקד מבפנים ואז יוצרים משרוקית. מהשקד של ה"גוגו" היו מכינים מיץ מיוחד, מיץ שקדים.

לאחי עזרא היו הרבה "גוגואים" ואמי תמיד הייתה מתעצבנת שהם היו מפזורים בכל הבית. הם מצאו פתרון, ועשו חור בחלק האחורי של הספה ושם החביאו את ה"גוגואים" עד שאמי גילתה וכעסה מאוד.

היינו משחקים בחידון תנ"ך, שנכתב על-ידי חתן התנ"ך הבינלאומי עמוס חכם. במשחק היה מספרים וחץ, צריך לסובב ואז התשובה היא מה שיוצא.

חפצים

פתיליה הייתה הפריט הכי מרכזי בבית. על מנת להפעילה היינו שמים בחלק התחתון נפט והחלק השני כיסה את קערית הנפט, עם הגלגלת היינו מעלים את הפתיל אם רצינו עוצמה גדולה יותר (שזה ירתח יותר מהר ) ואם רצינו עוצמה קטנה יותר היינו מורידים את הפתיל. החלק השלישי זה גוף הפתילייה והיה שם חלון עם דלת וראינו שם מהחלון את עוצמת האש. כך שמרנו שהאש לא תכבה. מעל, הייתה הרשת שעליה היה אפשר להניח את הסירים. הפתילייה הייתה הכי שימושית בבית, הכינו באמצעותה אוכל, חיממנו מים למקלחת וזה חימם את הבית בימים קרים.

הקומקום  שהוא כלי להרתחת מים, שאותו שמנו תמיד על הפתילייה כשלא בישלו, המים שימשו לתה, קפה, שטיפת פנים ועוד. קראו לו "קיטלי".

היה גם קומקום קטן – "קורי", שהיה חיוני בכל בית של עולי עירק שבו היו מניחים את עלי התה ומוסיפים להם מעט מים וזה היה בעצם תה כהה מאוד ומר. היו מדללים את זה עם המים החמים.

הזוית האישית

סבתא יפה: שמחתי לשתף ולחזק את הקשר עם נכדתי רוני וחברה שלה אופיר בחוויות ילדותי. התקופות בהן אנו חיות, שונות מאוד והמשותף לשתיהן זו האהבה והתמיכה המשפחתית נהניתי מאוד מהתהליך מהמפגשים ומהעלאת הזיכרונות.

רוני הנכדה נהניתי מזמן האיכות עם סבתי ומכתיבת הסיפורים בנוסף לכך דרך המפגשים למדתי על ילדותה וגיליתי דברים שלא ידעתי עליה.

אופיר נהניתי לשמוע את הסיפורים של סבתא של רוני וגיליתי שסבתא של רוני היא אישה מאוד נחמדה כיפית ומעניינת בנוסף לכך נהניתי לשמוע סיפורים לא שגרתיים ומצחיקים.