מאגר סיפורי מורשת

שורשים – מסע משפחתי בין-דורי

במסגרת תוכנית "הקשר הרב דורי", התבקשתי על ידי נכדתי מאיה לספר על שנות ילדותי במושב אליו הגעתי כילד בן שלוש. דרך השיתוף בזיכרונות הילדות אני זוכה לספר לילדיי ולנכדיי את קורות הסיפור המשפחתי שלנו כולו על רקע אירועים היסטוריים משמעותיים. ההשתתפות בתוכנית, היוותה עבורי הזדמנות נפלאה להעמיק בחקר האירועים המשפחתיים ובתהליכים אותם חוויתי כילד וכנער, להשלים (תוך כדי למידה) חלקים חסרים בתמונת חיי המשפחה בבולגריה ואת סיפור העלייה לארץ ישראל. סיפור ילדותי שזור בתהליכים ההיסטוריים של הקמת המדינה ובשנים הראשונות לכינונה. זאת במקביל להקמתו, פיתוחו וביסוסו של המושב צור משה בו גדלתי ובו זכיתי לגדל את משפחתי. השנים הללו הן שעיצבו את מהלך חיי והשפעתן הוטמעה וניכרת בי עד לימים אלה. בצד זיכרונות עלומים, ישנם רבים כאלה אשר חרוטים בי בחיות ובבהירות רבה גם ממרחק השנים.

כמשתמע משם המשפחה שלי "טולדו", שורשיי נטועים אי-אז בקהילת יהדות ספרד המפוארת שגורשה בשנת 1492 ונקלטה ברחבי האימפריה העותומנית (טורקיה וארצות הבלקן) לאחר שהתקבלה בזרועות פתוחות.

משפחתי התגוררה בעיירה פרובדיה השוכנת כ-50 ק"מ מערבית לים השחור ולעיר ורנה אשר בצפון בולגריה. (מקורות שבדקתי וחקרתי העידו על נוכחות יהודית במקום החל מהמאה ה-17). בתקופת השיא חיו בפרובדיה כ-440 יהודים (מתוך כ-5700 תושבים בסה"כ). הקהילה היהודית השתלבה היטב בחיי האוכלוסייה המקומית שכללה אגב, גם מיעוט תורכי. בעיירה היה קיים בית ספר יהודי שהחינוך בו היה עברי-ציוני.

בתום מלחמת העולם השנייה  נותרו בעיירה כ- 130 איש בלבד וכיום, אין זכר לנוכחות יהודית כלשהי במקום. (אין מוסדות ואין בית קברות).

לא ניתן יהיה לספר את הסיפור המשפחתי שלי בבולגריה מבלי לפתוח צוהר ולהאיר במעט את קורות יהדות בולגריה במלחמת העולם ה-2, שכן זהו סיפור יחיד ומיוחד. בו בזמן שבאירופה כולה מתקיים תהליך שיטתי של השמדת היהודים ע"י גרמניה הנאצית, יהדות בולגריה ניצלה מגורל אכזר זה אף שממשלת בולגריה הייתה בת ברית של גרמניה ובהוראתה ובהשראתה חוקקה והפעילה בתחומה חוקי גזע דומים. ואף על פי כן, ולמרות לחצים כבדים של ממשלת גרמניה לשלוח את יהודי בולגריה למחנות ההשמדה, המהלך לא צלח ולא יצא אל הפועל. התגייסות נרחבת של האוכלוסייה הבולגרית מנעה את מימוש גזירת השמד. בראש המתנגדים עמדו ראשי הכנסייה הבולגרית, פוליטיקאים (בהם סגן יו"ר הפרלמנט), סופרים ונציגים מקרב אנשי ההשכלה הגבוהה. בנוסף, הייתה לכך תמיכה עממית נרחבת שראתה ביהודים חלק אינטגרלי מהעם הבולגרי וגם המלך הבולגרי (שהיה ממוצא גרמני) סרב לשתף פעולה בביצוע הגירוש וההשמדה. הודות לפעולות "מתחכמות", שונות כגון: הגליית היהודים מהערים הגדולות לכפרים, שליחת הגברים למחנות עבודה, הגבלת חופש העיסוק וחובת ענידת הטלאי הצהוב נמנע תהליך המשלוח של יהדות בולגריה למחנות המוות. יהודי בולגריה כ-50,000 איש ניצלו מהשמדה. במאמר מוסגר חשוב לזכור ולהזכיר כי ממשלת בולגריה נטלה חלק פעיל במשלוח של כ-11,000 יהודי מקדוניה (שסופחה לבולגריה בתחילת המלחמה) למחנות ההשמדה בלחץ גרמניה הנאצית, כמובן.

על רקע אירועים אלה, כאשר מלחמת העולם ה-2  הסתיימה בבולגריה בספטמבר 1944 עם שחרורה ע"י הצבא האדום  מתחיל הסיפור האישי – משפחתי שלי….

ביום 02.10.1945 נולדתי בבולגריה להוריי ליזה וליאון ולאחי מרדכי לבית טולדו. משפחת אמי: הוריה סניורה ועזריה לבית אשכנזי ולהם שני בנים ושלוש בנות ואמי הבכורה בבנות. משפחת אבי: הוריו מזל ומרדכי טולדו ולהם ארבעה בנים ואבי הצעיר שבהם. משפחתה של אמי עלתה לישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20 כשאמי נשארה בבולגריה שכן כבר הייתה נשואה אז לאבי ונשארה עם משפחתו שם. סבי וסבתי היו ממייסדי כפר חיטים המשקיף על הכנרת. סבי קבור בבית העלמין המקומי וסבתי שזכתה להאריך ימים נקברה בבוא יומה בחיפה. שבתאי-דודי (מצד אבי) עלה אף הוא לישראל המנדטורית במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 בזכות קבלת ויזה של ספורטאי למשחקי ה"מכביה" שהתקיימו בארץ.

שני סיפורי העלייה הללו מעידים על תנועה ציונית משמעותית מאד בבולגריה של אז כולל בעיירות קטנות כדוגמת זו בה התגוררה משפחתי. עם תום מלחמת העולם ה-2 והתבססות המשטר הקומוניסטי מאפשרת הממשלה הבולגרית יציאה חופשית ליהודים את גבולות המדינה. במהלך השנים 1948-1952 עולים כ-50,000 יהודי בולגריה לישראל.  נמלי הים השחור – ורנה ובורגאס היו הנמלים מהם יצאו ספינות העולים לישראל. אונייה בשם "בולגריה" הנחכרת על ידי ההסתדרות הציונית מממשלת בולגריה ביצעה שש הפלגות נוסעים בין דצמבר 1948 למאי 1949 והביאה לישראל מעל 20,500 יהודים-עולים.

המשפחה שלי זוכה לעלות על האונייה "בולגריה" בהפלגה הראשונה מנמל ורנה ביום 12.12.48, ובתום הפלגה של ארבעה ימים עוגנת בנמל חיפה ביום 16.12.48. זיכרון הילדות הראשון שלי, הוא מהפלגה זו לארץ ישראל. את פנינו בנמל חיפה מקבלת משפחתה של אחות אמי – כוכבה ויהודה אלחסיד שגרו כבר בחיפה והם קולטים אותנו לביתם.

במהלך התקופה שבין עליית משפחתה של אמי לארץ לבין מועד העלייה שלנו נפטרו סבי וסבתי. אמי לא זכתה לראותם מאז נפרדו בבולגריה כ-15 שנה קודם לכן ואני לא זכיתי להכירם כלל. בתום שהות קצרה בעיר חיפה, דודי שבתאי (אח של אבא) "מושך" את משפחתי למושב צור משה בו היה כבר חבר מן המניין. המושב היה אז בראשית צעדיו. בצור משה מתחיל סיפור חיי. מאז הייתי ילד בן שלוש ועד עצם היום הזה. כאן גדלתי, כאן בניתי את ביתי, כאן גידלתי את משפחתי וכאן גדלים לצידי ילדיי ונכדיי.

צור משה נוסד בשנת 1937 כיישוב "חומה ומגדל" בצפון השרון. מייסדיו היו חלוצים צעירים יוצאי יוון כשהתנועה הציונית ביוון מסייעת במימון והשתתפות. עד 1948 מצטרפות למושב הצעיר מספר משפחות מקרב עולי בולגריה ויחדיו יוצרות קהילה אשר שפה משותפת לה, שפת הלדינו.

מדינת ישראל הצעירה שרויה במציאות כלכלית וביטחונית קשה תוך קליטת גלי עלייה המוניים. על רקע אירועים אלה מגיעה משפחתי למושב. אמי בת 35, אבי בן 42, אחי בן השלוש עשרה ואני ילד בן שלוש. הורי חסרי כל רקע חקלאי ובאין בית מגורים המחכה לנו, אנחנו נקלטים במבנה חקלאי של משפחה ממייסדי המושב (אידה וחיים עמר) בתנאים פיזיים קשים למדי.  המשק החקלאי המשפחתי אינו זמין עדיין וההורים מתקיימים מעבודה בשדות החקלאיים של וותיקי המושב ואצל חקלאים במושבים סמוכים.

לימים, מוקם צריף המגורים שלנו ואנו עוברים לגור בו. קליטת המשפחה במרקם החברתי של המושב קלה יותר בזכות הלדינו שמשמשת כשפה משותפת ליוצאי יוון ובולגריה. הוותיקים מסייעים בהדרכה, בליווי, בקליטה ובכל הקשור להכרת המבנה המושבי והעבודה בחקלאות. הימים, ימי ראשית המדינה. רבות דובר וסופר על הליכי הקליטה הקשים  במדינה הצעירה ואלה היו גם מנת חלקנו. השנים הראשונות במושב היו שנות "המעברה" שלנו, בהשאלה מתנאי הקליטה ששררו במחנות העולים והמעברות שהוקמו בכל רחבי הארץ אז. ברבות השנים למדתי להעריך ואף להעריץ את גודל המעשה של דור ההורים בשנים הראשונות להקמת המדינה: "נחיתה" קשה בארץ זרה, תנאי אקלים חדשים, עבודה חקלאית שמעולם לא התנסו בה, קשיי שפה ומה לא?!? ואף על פי כן ולמרות הכול הצליחו תוך שנים לא רבות להקים משק חקלאי פורח בו אני ממשיך את פועלם עד ימים אלה. זיכרונות הילדות שלי חדים ובהירים. כילד שהגיע לארץ חדשה בגיל שלוש מעולם לא חשתי כעולה חדש. ההשתלבות עם ילדי המושב בגן הילדים היו תחילתו של תהליך ה"ישראליות" שלי. לדברי הוריי, למדתי מהר ורכשתי את מיומנויות השפה העברית עד כדי כך שבתקופה הראשונה במושב סירבתי לדבר עימם בולגרית והתעקשתי תמיד לענות בעברית. הודות לעיקשות שלי, היו הוריי מבין הראשונים שלמדו לדבר בשפת עבר (עברית) אך אני החמצתי את הזכות לשלוט בשפה הבולגרית. אני זוכר בבהירות רבה את אבי מתמודד עם לימודי העברית באמצעות העיתון המנוקד "אמר" ובהמשך עיתון "דבר". אני כילד התמדתי בקריאת "דבר לילדים" שכרכיו מילאו את המדף שבחדרי.

במבט לאחור אני רואה עצמי כילד שבמקרה הגיע מבולגריה אבל גדל והרגיש כצבר אמתי. אני זוכר בברור את המראות ואת ההווי החברתי שהיו נוף ילדותי ונעוריי. הדרך המרכזית ( אז לא היו כבישים) של המושב הייתה שביל עפר שחלקו חול בהיר, עמוק וטובעני וחלקו אדמת חמרה קשה בקיץ ואדמה בוצית בחורף. את צדי השביל עיטרו שדרות עצי סיסם הודי. השביל הזה היה מעין "עורק תחבורה" לפעילות המשקית-חקלאית. בעזרת הסוסים, החמורים והפרדות התניידנו ממקום למקום. לנו כילדים, היה השביל מעין מגרש משחקים ארוך בו שהרבינו לשחק במשחקי הילדים של אז. אהבנו לשחק "תופסת", "חמור ארוך", "מחבואים", בנינו ארמונות חול תחת ברזים דולפים וטיפסנו על עצים. אני זוכר את המעורבות הגדולה של כלל הילדים בעבודה החקלאית במשק. סדר היום שלנו כלל לימודים, משחקים עם חברים ועזרה יומיומית בעבודות המשק. בתחילה בגידול ירקות ובהמשך בענפי הפרדס והלול. וההורים? התמקדו בהקמת המשק המשפחתי בצד הדאגה לפרנסת המשפחה.

כילד אני מתחיל דרכי במערכת החינוך בגן הילדים ובבית הספר שהוקם במושב בתחילת שנות ה-50 ושימש כבית ספר אזורי למושבים צור משה, ינוב וגאולים. לימים, בבית הספר הזה ע"ש "בכר רוסו" ילמדו גם ילדיי ונכדיי.  בית הספר היה מאז ומתמיד מעמודי התווך של ההוויה המושבית שלנו. למידה וחינוך לערכים, שאיפה מתמדת להיכרות וחיבור עם ילדי המושבים השכנים, אירועי סיום מחזור בוגרי כיתות ח' בזמננו התקיימו בבית העם במושב והיו אבן שואבת להתכנסות כלל התושבים. ככלל, הילדים של פעם" היו  מעורבים עד מאד בחיי היומיום של המושב המתפתח. "מוסדות" כמו בית הרופא, הצרכנייה, המאפיה, עגלת הלחם, משאית חלוקת הקרח (לקירור), מגדל המים, הסנדלרייה, בית הקולנוע ובית העם (בו התקיימה פעילות תנועת "הנוער העובד") היו חלק ממארג החיים שלנו. ואיך אפשר שלא להזכיר את הנסיעה השנתית לתל אביב כדי להשתתף במצעדי ה-1 למאי שאורגנו על ידי ההסתדרות.

עוד ועוד זיכרונות אני נושא עמי מאותם ימים…..כמו למשל, המעבר מגידול ירקות לנטיעת פרדסים, השקיית השתילים הצעירים בגומה שנחפרה סביב העץ הצעיר באמצעות צינור גומי. עבודה שנמשכה על פני שעות רבות כל כך…. כשהפרדס בגר, השקיה באמצעות צינורות אלומיניום ניידים והעברתם משורה לשורה, לעיתים לקול יללת התנים  עם רדת ערב.  ניחוח פריחת ההדרים בפרדסים ושמחת הקטיף לה היו שותפים כל בני המשפחה. הליכה ברגליים יחפות בין שבילי העפר במושב, תחושת המגע של רגל יחפה באדמה התחוחה לאחר השקיה. אהבת האדמה בפרט והחקלאות בכלל ניטעה בי אז באותם ימים ומלווה אותי עד היום.

נופי הילדות שלי, וחיי המושב בימיו הראשונים הם שעיצבו את מהלך חיי. לימים הייתי בן ממשיך במשק של הוריי, וביחד עם רעייתי האהובה רינה בנינו בו את ביתנו וגידלנו בו את משפחתנו הענפה. ילדינו שבגרו, מתגוררים כולם במושב שהיה לנו לבית חם.

מוקדש באהבה לאשתי רינה ז"ל שהוכרעה על ידי מחלת הסרטן בדצמבר 2021 לאחר 55 שנות נישואין  זכינו להכיר זה את זו בגיל ילדות, בגרנו יחדיו את נעורינו והקמנו משפחה, בית ומשק שעליהם גאוותינו לעולם.

הזוית האישית

סבא שמואל: ההשתתפות בתוכנית הקשר הרב דורי העבירה אותי חוויה רגשית עמוקה. תמונות וחוויות ילדות של ראשית המדינה והקמת המושב, ההבנה שלא רק שגדלתי על רקע אירועים אלה אלא הייתי שותף פעיל בהם כל אלה חיזקו את הקשר הרגשי שלי למושב ולחקלאות ומעל לכל חשתי געגועים עזים להוריי ולמעשה החלוצי שלהם שסללו לי את הדרך.

מאיה הנכדה: נהניתי מאוד מהמפגשים המשותפים ומזמן האיכות עם סבא. למדתי הרבה על סבא מזווית אחרת שלא הכרתי, על ילדותו ומשפחתו שלא זכיתי להכיר. כמו כן נחשפתי להיסטוריה של המושב שלנו ואיך נראתה פעם הילדות במושב. השיחות המשותפות עם סבא הזכירו לי הרבה פעמים את סבתא רינה וזה היה עצוב ומשמח כאחד להיזכר.