מאגר סיפורי מורשת

שמי אמנון לוי, נולדתי בבית החולים "ביקור חולים" בירושלים בשנת 1956, להוריי בנימין ורבקה לוי, ואני הבן השלישי מתוך ארבעה ילדים. הוריי נולדו בעיראק ועלו לישראל כאשר היו ילדים קטנים במסע רגלי ארוך ומפרך, עוד בטרם קום המדינה.

אבי התגייס בגיל 15 לארגון הצבאי לאומי (האצ"ל), שם הוכשר כחבלן, ונלחם בגירוש השלטון הבריטי מארץ ישראל. במהלך פעילותו באצ"ל נפצע אבי פעמיים, בפעם הראשונה במהלך ניסיון התנקשות בנציב הבריטי העליון (מפקד הכוחות הבריטים בארץ) ובפעם השנייה במהלך פיצוץ המפקדה הבריטית ששכנה במלון קינג דיויד בירושלים. לאחר קום המדינה הוכר אבי כנכה צה"ל.

הוריי הכירו בשכונת מגוריהם, שכונת הכורדים, בנחלאות בירושלים, התחתנו והביאו לעולם ארבעה ילדים: שלושה בנים ובת. גדלתי בבית דתי ושומר מסורת, אמי עבדה כמטפלת בילדים בבית ואבי עבד בתחילה כנהג הובלות ולאחר מכן הצטרף לחברת "המקשר" ככרטיסן ובהמשך כנהג. חברת "המקשר" הפכה לימים ל"אגד", חברת התחבורה הציבורית של ישראל.

במהלך שנות ילדותי אני, אחיי ואחותי נהגנו לשחק ביחד עם חברים נוספים בכל מיני משחקי חברה ברחובות השכונה, כגון "תופסת", "קורקינטים", "סטנגה" וכדומה. זאת הייתה תקופה מופלאה. התחלתי את לימודי בית הספר היסודי בבית ספר "דוגמה עוזיאל", בית ספר דתי לבנים בלבד ושם למדתי עד כיתה ח'. סגל המורים בבית הספר בו למדתי היה מורכב מגברים בלבד, ומרבית מקצועות הלימוד היו לימודים בסיסיים של תורה ודת. אינני זוכר כל כך הרבה פרטים מתקופה זו. לאחר מכן, המשכתי ללימודים מקצועיים בבית ספר "ליידי דיוויס" בשכונת קריית יובל, שם למדתי לימודי חשמלאות. בכיתה י' נשרתי מהלימודים והתחלתי לעסוק בעבודות מזדמנות עד לגיוסי לצה"ל.

בינואר 1975 התגייסתי לצה"ל, שם שירתי כחשמלאי רכב ב'אל עריש', אשר ממוקמת בסיני (כיום מצרים), בסדנה מרחבית של חיל החימוש. מקום השירות היה אחד המקומות היפים בהם ביקרתי על חוף הים בסיני, מוקף בעצי דקל. תקופת השירות הצבאי זכורה לי כתקופה טובה מאוד ומלאה בחוויות וחברים טובים.

השתחררתי מצה"ל בינואר 1978 ומיד לאחר מכן התחלתי לעבוד בחברת "אגד" כנהג, שם הכרתי את אשתי לעתיד, גאולה ז"ל, בתור נהג בקו מספר 17 של "אגד" שמגיע לשכונת עין כרם, שם גדלה וגרה גאולה ז"ל. היינו נפגשים מדי בוקר כאשר גאולה ז"ל הייתה עושה את דרכה למקום עבודתה כספרית במרכז העיר בירושלים. אני וגאולה ז"ל התחתנו בספטמבר 1980 וכעבור תשעה חודשים בדיוק נולדה בתנו הבכורה, מורן. בהמשך נולדו לנו עוד שני ילדים: שירן ובן, אשר מתגוררים בימים אלה בארצות הברית עם בני משפחתם.

אחד האירועים המרגשים להם זכיתי להיות עד הוא הולדת נכדתי הראשונה, ליאן, שנולדה בשנת 2010. זה אירוע מרגש אפילו יותר מהולדת ילדיי. המשפחה שלי היא משפחה מאוד מלוכדת ומגובשת, שנמצאת בקשר יומיומי, ושתמיד נהגה לחגוג חגים ומועדים ביחד. בשנת 2014 נפטרה אשתי באופן מפתיע והדבר גרם להלם גדול ועצב רב במשפחה. למרות הקושי העצום, העובדה שהמשפחה מאוד מלוכדת ומגובשת מסייעת בתמיכה ובתחושת המשפחתיות שאותה המשפחה מחויבת לשמר.

כיום אני פנסיונר של חברת "אגד", לאחר שפרשתי מהחברה בתום 33 שנים של עבודה כנהג. בשגרת היומיום אני עובד באופן חלקי כנהג אוטובוס, ובנוסף פיתחתי תחביבים בהם אימונים כושר אותם אני מקיים על בסיס יומי וקבוע. כמו כן, אני אוהב מאוד לבלות עם הנכדים שלי, הנכדה ליאן שנמצאת בישראל ועם שני הנכדים הקטנים, גפן ומון, שמתגוררים בארצות הברית, אותם אני נוהג לבקר פעם-פעמיים בשנה. תקופת הקורונה הייתה תקופה לא פשוטה ומאוד מאתגרת בעבורי, במיוחד על רקע תקופות הבידוד הממושכות שנדרשו מהאוכלוסיה. במהלך תקופה זו חליתי פעם אחת בווירוס, אך לא היו לי סימפטומים או השפעות מיוחדות. הקושי המרכזי היה הנתק הפיזי מהמשפחה. בכדי להתגבר על הקשיים במהלך התקופה דאגתי לקיים מספר פעמים ביום שיחות וידאו עם בני המשפחה בארץ ובחו"ל, לקרוא ספרים ולצפות בסרטים ותכניות טלוויזיה.

הזוית האישית

ליאן הנכדה המתעדת: היה לי מאוד מעניין לעבוד ביחד, גיליתי על סבי דברים חדשים ומעניינים.