מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה, נולדתי בשנת 1950 בעיר בודפסט בהונגריה. גדלתי במשפחה של ניצולי שואה.

בשנת 1956 פלשו צבאות רוסיה להונגריה. אמי חששה מאוד לגורלינו והוריי החליטו לעלות לארץ ישראל בשנת 1957. המסע היה ארוך וקשה. בתחילה נסענו ברכבת לאיטליה ומשם באניה לנמל חיפה. באניה היו הרבה פליטים מארצות שונות. והמסע היה ארוך ומייגע.

הגענו לנמל חיפה ושם העלו אותנו על משאית ונסענו כל הלילה עד שהגענו למעברה בבאר שבע, שם קיבלנו צריף. בצריף לא היו מים או שרותים. את המים הבאנו בכלים מהחצר, שהיתה בה ברזיה ארוכה, ושם התרחצנו ושטפנו כלים. השרותים היו בחוץ בביתן קטן וכמובן ללא אסלה וקראנו לזה בול קליעה. בחוץ היה רק חול והוא היה חם נורא. אני זוכרת שהלכתי והרגליים שקעו עד הברכיים בחול וזה היה חם נורא.

אחרי כמה חודשים עברנו לגור בנצרת עלית שהיום נקראת נוף הגליל. הייתי בגן ילדים שבו כולם ילדי עולים וכל אחד דיבר שפה אחרת כך שהיינו צריכים ללמוד את השפה העברית במהרה כדי שנוכל לתקשר אחד עם השני. בנצרת עלית הייתי בכיתה א' וב'.

אחר כך עברנו לגור בקיבוץ כפר החורש. בקיבוץ הייתה לינה משותפת ואותי הכניסו לחדר עם שלושה בנים. בהתחלה זה היה משונה אבל התרגלתי מהר מאוד. בסופו של דבר היה כיף. הילדות שלי הייתה מאוד מאתגרת. היינו קבוצה של הילדים הבוגרים בקיבוץ ולכן היינו צריכים לעבוד מכיתה ה'. אני עבדתי בבית הפעוטות, שטפתי רצפות וצחצחתי את הנעליים של הילדים. גם עבדנו בשטיפת כלים אחרי ארוחת ערב. זוהי ילדותי השנייה.

חייתי בקיבוץ עד שהתגייסתי לצבא. בצבא שירתי בבית ספר למכ"ם (מפקדי כיתות) ושם הכרתי את דוד בעלי.

אחרי הצבא התחתנו וגרנו באלוני אבא ששם נולדה מאיה, אמא של רותם, ואח שלה איתי.

כשמאיה הייתה בגן, 1977 עברנו לגור במושב נביעות, שהיה מושב ישראלי ששכן בצדו המזרחי של חצי האי סיני, בנואיבה, לחוף מפרץ אילת. החיים שם היו מחולקים לשתי תקופות: בחורף עבדנו קשה בגידול מלונים ופרחים, לעומת זאת בקיץ לא עבדנו כלל ונהנינו מהים ומטיולים. מאיה הייתה ילדת טבע. אחרי הלימודים הייתה יוצאת עם חברים על חסקה לים, לחפש דגים וחיות אחרות. בנביעות נולד מתן.

בשנת 1981 נחתם הסכם שלום עם מצרים ואנחנו היינו חייבים לפנות את ביתנו. התחושה היתה מאוד קשה, בעיקר למאיה שהיתה בכיתה ג'. חיינו במושב שקט ושלו שבו כפר נופש והיינו תלושים מהחיים העירוניים הסואנים. עד היום פינוי נביעות הוא מעין פצע שנשאר לנו.

עזבנו את נביעות בשנת 1982. ועברנו לגור במושב גיאה ליד אשקלון ובשנת 1995 עברנו לגור באשקלון.

בשנת 2013 נולדה נכדתי רותם והיא ואמא שלה עברו לגור איתנו באשקלון ובשנת 2015 הן עברו לגלאון. היום אנחנו גרים באחווה בכדי להיות קרובים למאיה ורותם.

הזוית האישית

רותם: היה לי מאוד כיף עם סבתא ואני מאחלת לסבתא שתהייה בריאה ושהייה לה רק טוב. סבתא שושנה: מאחלת לרותם שתמשיך להיות סקרנית ושתמיד תהייה שמחה.