מאגר סיפורי מורשת

שמי אמה איגט חורי לבית ללוש, נולדתי בתאריך 28.5.1939. נולדתי בלה גולט, עיר בתוניסיה, חלק מנמל העיר תוניס. כיום אני בת 82 וסבתא לשישה נכדים.

בתקופת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה הוקם בה מחנה ריכוז ועבודה בכפייה של יהודים: באותו זמן היה לנו רק יום אחד לארוז רק את הדברים החשובים ביותר שלנו, ולברוח מהחיים הטובים שהיה לנו שם, בתקווה למצוא מקום טוב יותר ולא להיות במחנה.

אמי עבדה בתור תופרת, ואני זוכרת מילדותי שהיא היתה תופרת לי ולאחיותי שמלות בכל הזדמנות. בכל פעם שהייתי חוזרת הביתה עם מטפחת חדשה או כובע, היא תמיד הייתה תופרת שמלה מתאימה, כי אצלנו לא היה נהוג ללבוש את אותה שמלה פעמיים.

אבי עבד בתור ספר, הייתה לו את המספרה שלו ליד הבית והוא הצליח מאוד בעבודתו, שימח אותו לדבר עם לקוחותיו ולשתף עימם סיפורים, ובנוסף לשמלות בחינם בבית – גם תספורות היו.

עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, החיים שלנו היו מושלמים. לא היינו עשירים, אך אף פעם לא היו לנו בעיות כספיות. גרנו בבניין קטן, וכל המשפחה גרה ביחד, היו לנו תספורות בחינם, אילו בגדים שרצינו, ולדוד שלי היה בית קולנוע בשם LE REX.

בשכונה שלנו גרו גם המון מוסלמים וערבים, אך חיינו איתם בשלום, הם היו כמו משפחה. בחגים היהודיים הם היו מכינים לנו מצות לפסח, משלוחי מנות בפורים, חוגגים איתנו בכבוד, וכשהיו אלו החגים שלהם, היינו מכבדים אותם ומביאים להם מאכלים מהעדות שלנו. כך תמיד היה, היו לי המון חברים מוסלמים, ולא היה את האנטישמיות הזאת או את הסכסוך בינינו – שרר שלום.

עדיין היינו בתוניסיה, ובת דודה שלי הייתה צריכה לצאת עם בן הזוג שלה, אבל בזמננו כבחורות צעירות לא יצאנו ללא מלווה (כלומר: לא יצאנו לבד, היינו צריכים מישהו שיהיה איתנו). הלכתי איתה והחבר שלה בא עם חבר אחר. אני ואותו חבר ישר התחברנו, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. יצאנו במשך שישה חדשים ואז אימא שלי ואני עזבנו את תוניסיה ועברנו לפריז. הוא היה בא לבקר בפריז כל סוף שבוע, זה היה מדהים, באמת הרגשתי שאני אוהבת אותו והוא אותי, והנה – אחרי כמה שנים התחתנו.

התחתנתי בתאריך 29 בדצמבר 1960 באורח אזרחי בבית העירייה של פריז, ובתאריך 5 במרץ 1961 בבית הכנסת בתוניסיה. אני ובעלי, זכרונו לברכה, חיינו ביחד כמעט 54 שנים ביחד. הוא נפטר מסרטן בשנת 2013.

כיום אני סבתא לשישה נכדים, ליזה (בת 23), אנה (בת 13), נועה (בת 10), דן (בן 13), ראובן (בן 23), אלין (בת 22). אני גרה בצרפת, בעיר ניס, אך נמצאת  כמה חודשים בשנה בישראל עם משפחתי. אני אוהבת לסרוג ולשמוע מוזיקה, אני מאוד אוהבת ללכת לקניות ואני בן אדם אופטימי, עברתי המון בחיים שהיה גורם לי לוותר – אך אני עדיין קמה כל יום בחיוך ונזכרת שהכל בסדר.

המסר שאני רוצה להעביר לדור של היום הוא – לשמוח. תשמחו מהחיים שלכם עכשיו, תאהבו ותהיו קרובים לאנשים שאתם אוהבים, אל תפחדו ממה שאחרים חושבים עליכם, ותהיו מי שאתם. אחרי הכל, רק כך נוכל לחיות באמת בשלווה.

הזוית האישית

סבתא אמה: היה לי מאוד כיף לשתף את הסיפור שלי עם נכדתי, אני חושבת שזאת יוזמה נהדרת, להנציח את הסיפורים של הסבתות והסבים שישארו בזיכרון.

אנה הנכדה המתעדת: הייתה לי חוויה טובה מאוד והיה כיף לשבת ולהקשיב לסיפור של סבתא, תמיד מעניין להקשיב לה.