מאגר סיפורי מורשת

שמי איילה, נולדתי בשנת 1936 ברחובות למרים ומנחם תעסה. אמי, מרים, נולדה בישראל, במושבה גדרה בשנת, 1916 ולאחר כחודש משפחתה עברה לרחובות, כיוון שהטורקים הגיעו וגירשו אותם מגדרה. אבי, מנחם, נולד בתימן בשנת 1909. אבי היה אדם דתי ועלה לארץ מתוך כמיהה לארץ ישראל, לבדו בגיל 18, בשנת 1926. לאחר כמה שנים, דאג לעלות את אחייניותיו היתומות מתוך פחד שלא יאסלמו אותן בתימן, מה שהיה נפוץ באותה תקופה. אבי עלה למושבה רחובות לשכונת "שעריים". אף פעם לא דיברנו תימנית בבית.

סבא וסבתא שלי (סבתי נולדה בארץ וסבי עלה בגיל מאוד צעיר מתימן) וגם הורי דברו רק עברית בארץ. סבתי תמיד אמרה: "אנחנו בארץ ישראל ופה מדברים רק עברית" אני לא זוכרת את השפה התמנית בבית ולכן אני גם לא מדברת את השפה. תמיד היו מדברים בסביבתי תימנית ואף פעם לא הבנתי. הורי התחתנו והביאו 9 ילדים, אני הבכורה. יש לי אחות אחת, אורה ז"ל ושבעה אחים: משה, אבינועם (ז"ל), בנימין, מרדכי, ינון, גדעון ואליעזר.

הורי היקרים בצעירותם

הייתה לנו ילדות מאושרת, בלי אייפונים וטלוויזיות והיינו מאושרים. באותה תקופה כולם היו באותו מצב כלכלי ולא הייתה תחרות בין האנשים ולכן לא הרגשנו שאנחנו עניים או שחסר לנו משהו, חיינו בפשטות. פעם כשהיינו הולכים למכולת היינו חושבים לפני מה לקנות, לא היה כסף לאנשים ובכל זאת לא הרגשנו את המחסור. ההורים שלי מאוד אהבו ודאגו אחד לשנייה, אני חושבת שכאשר חיי הנישואים הם מאושרים כל החיים מאושרים ולא מרגישים מחסור.

היו שני חגים שקנו לנו בגדים, ראש השנה ופסח. אם היה נקרע לנו בגד אימא תיקנה וגיהצה. אמי הייתה מכבסת ומגהצת כל יום, מצחצחת את הנעליים שלנו בכל ערב, תמיד היינו נקיים והבגדים שלנו היו מגוהצים, אפילו את הגרביים היא הייתה מתקנת, לא כמו היום, על כל חור קטן זורקים בגדים. את הבגדים היו מעבירים בין הילדים. אימא שלי הייתה מרתיחה את הבגדים המלוכלכים בפרימוס ומכבסת ביד, הבגדים היו מאוד נקיים.

אמי עשתה הכל לבד, הייתה מסיימת לשטוף את הבית ולהכין אוכל כבר בשעה עשר בבוקר, כל יום שוטפת את הבית, הבית היה מבריק תמיד. אימא הייתה שמה לנו שמיכה על הרצפה והיינו משחקים מונופול על ריצפת הבית, היא העדיפה שנשחק בבית ולא בחוץ, למרות שגם בחוץ היינו משחקים. בתקופה ההיא לא היו כבישים כמו היום, פעם בתקופה הייתה עוברת מכונית, בכל יום הייתה מזיזה את השמיכה בכדי לשטוף ומחזירה חזרה. ילדי השכונה אהבו לבוא אלינו לשחק.

אני עם אמי ואחי משה

אבי עבד מאוד קשה בבניין והיה חוזר רק בערב. אבי בנה את הבית ב"שעריים" שבו גרנו מילדותנו עד עכשיו, בהתחלה המקלחת והשירותים היו מחוץ לבית. אבי בנה בהתחלה בית קטן ולאט לאט הוסיף עוד אזורים לבית. בשלב מסוים לא היה להורי כסף, אז אבי השכיר חלק מהבית לדיירים שחיו אתנו, כאשר השירותים והמקלחת היו משותפים לנו ולהם. כאשר היו לנו דיירים ישנו כולנו בסלון, 11 נפשות יחד, היום תני לשני ילדים לישון יחד בחדר הם כל היום יריבו. לנו זה היה מאוד כיף לישון יחד, לא היה תסכול, אני זוכרת את זה כחוויה ממש טובה וחיובית.

פעם אחת נפל הקיר המשותף בינינו לבין השכנים שלנו, במשך שלושה חודשים הקיר היה שבור, היינו אוכלים ארוחת שבת ואומרים שבת שלום אחד לשני, החיים היו אחרים, זה לא הפריע לנו, יחסי השכנות היו מאוד טובים, עד היום הם שכנים שלנו. לא היה פחד מגנבות אף אחד לא סגר את הדלתות ולא פחד שיגעו בחפציו הפרטיים.

בתקופה ההיא היה מחסור במים, ובמים חמים בעיקר, לכן היינו מתקלחים פעם בשבוע, ביום שישי, וכל יום לפני השינה היינו שוטפים ידיים, פנים ורגליים. אבא היה קונה לנו נעליים מהשוק, נעליים יד שנייה. אבא היה אבא נהדר, אבל דרש מאתנו להיות דתיים וללמוד כמו שצריך. בחיים לא נתן לנו לצאת מהבית ללמוד בערים אחרות. אבי היה לוקח את אחי למורי. פעם אחת המורי הרביץ לאחיי, אבי ישר הוציא אותם כי לא הסכים שירביצו לנו.

כל חג היינו חוגגים ואמי הייתה מכינה מאכלים של חג, בחנוכה – סופגניות, בפורים – אוזני המן. בפורים לא היינו מכינים תחפושות מיוחדות. אני לקחתי מחבר בגדים של בן והוא היה לובש שמלות שלי. אחיי היו מתחפשים לקאבויים, לא היו לנו ממש תחפושות. כשהתחתנתי הייתי תופרת לילדיי תחפושות מיוחדות, אך בתור ילדה הייתי מסתפקת בתלבושת של בן. כשהייתי ילדה, בפורים, כל שנה שנייה חברי השכונה היו מכינים גמל עץ ועושים תהלוכה בעיר, החנויות היו נסגרות ואני זוכרת זאת כחוויה ממש טובה.

ילדי מחופשים בתחפושות שאני תפרתי עבורם 

הזוית האישית

איילה: הייתה לי ילדות נהדרת, עד היום כל האחים מאוד קשורים אחד לשני ואנחנו משפחה גדולה ומאוחדת.