ילדותי הכיפית
קוראים לי נאווה, נולדתי בחיפה במושבה הגרמנית בשנת 1952. כשהייתי בת חמש עברנו לשכונת נווה שאנן.
הייתה לי ילדות כיפית. שיחקנו הרבה בחוץ, הקשבנו לתסכיתים ברדיו, הלכתי לתנועת נוער ויצאתי לטיולים ומסעות. אהבתי מאוד גם ללכת לחברות. אסור היה לנו לצאת החוצה בין השעות שתיים לארבע כי אלו שעות מנוחת הצהריים.
עד היום אני עוברת מדי פעם ברחוב ובשכונה שגרנו בה ונזכרת בילדותי.
מגיל חמש עד גיל חמש עשרה רקדתי בלט קלאסי. אהבתי מאוד לרקוד גם ריקודי עם והייתי בלהקת ריקוד של עיריית חיפה. בנוסף התנדבתי בתיכון בעבודה עם ילדים ונוער בסיכון.
בגיל 18 התגייסתי לצבא לחיב"ה – חיילות בשירות המשטרה. ובהמשך הצטרפתי למשרד הביטחון. יש לי אח אחד, המבוגר ממני בשלוש שנים, שתמיד הייתי גאה בו כחייל – קצין – בצנחנים.
החגים היו מאוד משמעותיים אצלנו. לאמי יש שבעה אחים ותמיד כולם חגגו אצלנו את החגים.
הזוית האישית
הסיפור הקצר תועד במסגרת תכנית הקשר הרב-דורי בשנת תשפ"ב
מילון
חיב"הלאחר מלחמת ששת הימים הוחלט על הקמת יחידת חיב"ה - חיילות בשירות המשטרה. היו אלה חיילות שנשלחו לסייע למשטרה ולהשתתף בסיורים במרכזי הערים, איוש מחסומים, בדיקת תיקים חשודים וכו'.
תסכית
תַּסְכִּית היא תוכנית רדיו שבה מוגש סיפור באמצעים קוליים. משתתפים בו קריינים וטכנאי אולפן המגישים את הסיפור שעבר עיבוד מתאים להאזנה. תסכיתים היו חלק פופולרי מתרבות הבידור של המאה ה-20, והיוו מרכיב חשוב בלוח השידורים של כל תחנת רדיו בעולם.
ציטוטים
”עד היום אני עוברת מדי פעם ברחוב ובשכונה שגרנו בה ונזכרת בילדותי“