מאגר סיפורי מורשת

שמי יעל טיאנו כהנוביץ, נולדתי בישראל בשנת 1944 בכפר ידידיה שבעמק חפר. בגיל שלוש עברתי עם הוריי לירושלים, שם גדלתי ובה עברתי את כל מלחמות ישראל.

הכל התחיל כאשר סבא יהודה כהנוביץ וסבתא דבורה לבית אלטשולר עלו לארץ ישראל בשנת 1923 מהומל שברוסיה הלבנה עם חמשת ילדיהם. את מתתיהו, שהוא אבא שלי וכולם קראו לו מוניה, שלחו ללמוד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. כאשר סיים את לימודיו התיכוניים, נסע לקליפורניה שבארה"ב לאוניברסיטת ברקלי ללמוד חקלאות.

אבי מתתיהו מסיים אוניברסיטה

לאחר שסיים תואר אגרונום חזר באוניה לארץ ישראל. באותה אוניה נסעה גם אסתר מאייר מהעיר וורמס שבגרמניה, שחשה שמקומה בישראל ולא בגרמניה שהייתה כבר תחת שילטון הנאצים.

בין אסתר ומוניה ניצתה אהבה שהובילה לנישואיהם בתל אביב בשנת 1937. הם קבעו מושבם בכפר ידידיה שבעמק חפר, שם שימש אבי כמדריך חקלאי והנחיל למתיישבים את הידע בחקלאות שרכש בלימודיו.

מימין: חתונת הורי אסתר ומתתיהו, משמאל: אבי מתיתיהו בשדות

ב-1938 התרחש בגרמניה ליל הבדולח, בו היו פרעות ביהודים, חלונות החנויות של היהודים נופצו והאנטישמיות הלכה וגדלה. אמי החליטה להביא את אביה, שנשאר בגרמניה, אל ישראל. לשמחתה, מאמציה נשאו פרי וסבי אברהם מאייר הגיע לישראל וחי בביתנו שבכפר ידידיה.

לאחר שאני נולדתי עברה משפחתי לירושלים, בעקבות עבודה שאבי קיבל במחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. אותה תקופה הייתה תקופת המנדט והבריטים שלטו בארץ. אבי תמיד סיפר שלפני שיצא מהבית, אני כילדה הזכרתי לו לא לשכוח לקחת תעודת זהות כי האנגלים ערכו חיפוש אצל תושבי הארץ, בעיקר אחר נשק.

בילדותי

לאחר הקמת המדינה ויציאת הבריטים מהארץ פרצה מלחמת השחרור, בה יצאו כל מדינות ערב להילחם נגד הקמתה של מדינת ישראל. אני הייתי ילדה בת 4 ובבניין בו גרתי הייתה לי חברה שגרה בקומת המרתף, שדירתה שימשה לנו מקלט. חיכיתי להפגזות כי אהבתי לישון אצל חברתי. אחותי, הגדולה ממני, הייתה יוצאת למחרת ההפגזות לאסוף את רסיסי הפגזים, היה לה ארגז גדול בו שמה אותם.

ירושלים הייתה במצור ומנותקת מהשפֶלה כך שלא יכלו לספק לה אוכל ומים. זכור לי שבשכונה בה גרתי היה בור מים ואמי עמדה בתור על מנת שימלאו לה דליים עם מים. היה צמח בר שנקרא חובזה אותו היו קוטפים ומכינים ממנו קציצות.

אבי היה בהגנה ונלחם במלחמה. כאשר חוּדש קשר האוטובוסים עם תל אביב, אמי לקחה אותי ואת אחותי באוטובוס אל סבי וסבתי בתל אביב. זכור לי שהיה תור ענק לאוטובוס ואנשים צעקו ודחקו ואני מאוד פחדתי. כאשר הגענו לתל אביב, דבר ראשון מילאנו אמבטיה עם מים והתרחצנו.

במהלך המלחמה ואחריה גירשו ארצות ערב את היהודים מארצותיהם ולארץ הגיעו עולים חדשים רבים. מכיוון שהמדינה הייתה צעירה, לא היו מספיק בתים בערים ולכן התיישבו העולים בישובים חקלאיים חדשים בכל רחבי הארץ. אבי, במסגרת עבודתו בסוכנות, במחלקת ההתיישבות, היה בין מקימי אותם ישובים. זכור לי שבחופשות אהבתי להצטרף אליו לנסיעות ברחבי הארץ.

לכשגדלתי והייתי בבית הספר, התנדבתי, כמו רבים מחברי האחרים, ללמד עברית את העולים החדשים. זכור לי שהייתה לי תלמידה בת גילי שהייתי נוסעת אליה לצריף הקטן בו היא גרה, ללמד אותה עברית. אמה הייתה מקבלת אותי בהמון שמחה.

עד כיתה ו' למדתי בבית הספר היסודי בבית הכרם שהיה קרוב לביתי. לאחר מכן עברתי לחטיבה שהייתה בקצה השני של העיר. הייתי נוסעת עם חברתי רמה באופניים לבית הספר, עברנו את כל רחובות מרכז העיר בירושלים. בדרך חזרה תמיד עצרנו במרכז העיר בבית קפה שנקרא אלנבי וקנינו גלידה אמריקאית. יום אחד, כאשר ליקקנו גלידה, שמענו אנשים אומרים שפרצה מלחמה. זו הייתה מלחמת סיני בשנת 1956. בירושלים לא הרגשנו את המלחמה, היא התרחשה בדרום סיני כנגד המצרים שהלאימו את תעלת סואץ ולא נתנו לאוניות ישראליות לעבור.

כשהייתי בתיכון ביליתי בתנועת הצופים. בחופשות יצאנו לטיולים ולמחנות עבודה בקיבוצים שם התנדבנו לעזור בקטיף הפירות בקיץ והיה לנו מאוד כיף. אחרי שסיימתי תיכון התגייסתי לצבא, לחיל המודיעין, ליחידה שנקראה חמש ורבע, שהיום היא שמונה מאתיים. מכיוון שגרתי בירושלים קיבלתי בבסיס חדר עם חברותי הירושלמיות והייתי מגיעה הביתה פעם בשבועיים.

אני בתקופת השירות הצבאי

אחרי הצבא למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים שם הכרתי את מנחם טיאנו שהגיע ארצה מיוון אחרי מלחמת ששת הימים, כסטודנט בודד, לאחר שעזב את משפחתו שם. הוא עלה מטעמי ציונות. בשנת 1970 נישאנו בבית הכנסת של האוניברסיטה בגבעת רם בירושלים שם הקמנו את ביתנו. ב-17 לפברואר 1972, יום הזיכרון לאבי, נולד בני שנקרא על שמו – מתיתיהו.

עם מנחם בצעירותנו

הזוית האישית

סבתא יעל: היה מאוד מרגש לספר לאמיר על ילדותי, אשר מקבילה להיסטוריה של מדינת ישראל.

אמיר: היה מעניין לשמוע מסבתא על ילדותה ועל החוויות שלה.