מאגר סיפורי מורשת

שמי טובה נוף, ההורים שלי עלו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. אבא שלי בא לארץ בתור חלוץ לבנות את המדינה והשאיר בפולין את כל משפחתו. כולם נספו בשואה חוץ מדוד אחד שלי ששרד, ואחרי המלחמה עבר לגור בארצות הברית. לאבא שלי היו 16 אחים ואחיות, חלקם היו נשואים והיו להם ילדים, אבל כולם נספו. כל מי שקיבל אישור עלייה באותה תקופה יכול היה להביא איתו אישה, ולכן הוא התחתן עם בת דודה שלו וכך היא עלתה גם לארץ. ברגע שהם הגיעו לישראל הם לא נחשבו לנשואים לפי הדת היהודית.

אימא שלי הגיעה לארץ עם כל משפחתה אבל הייתה לה אחות שמאוד רצתה לחזור לפולין, כי היה לה חבר שם ולסבא שלי היו עסקים בפולין. לכן שניהם חזרו לפולין ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. הדודה שלי התחתנה שם ונספתה בשואה. סבא שלי שרד את המלחמה ואז בסוף המלחמה הצלב האדום אסף אותו. הוא עמד לעלות לארץ באונייה ואז פרסמו בעיתון פה בארץ שמות של אנשים שהגיעו לחיפה, אבל הוא לא הגיע, כי נפל ומת יום לפני שעלה לאונייה. מישהו לקח את הניירות שלו ועלה בשם שלו לארץ. דוד שלי נסע לחיפה לראות אם סבא שלי הגיע על האונייה ואז כשהוא לא פגש אותו הוא התחיל לשאול שם בין האנשים. אז איש אחד הגיע אליו ואמר לו "שמע, אבא שלך מת ולקחתי לו את התעודות כי לי לא היה אישור לעלות לארץ".

אבא שלי עבד בבניין ובנה בתים בעיר תל אביב; אימא שלי הייתה עקרת בית והיו לי עוד שתי אחיות. בילדות שלי היינו מבקרים אצל בני משפחה שעלו לארץ לפני המלחמה ושם היינו מנסים לברר אם נשארו קרובי משפחה בחו"ל שעדיין חיים. אבא שלי גם לחם במלחמת העצמאות.

למדתי בבית ספר דתי לבנות "שלמה המלך" בתל אביב. לא שירתי בצבא כי באתי ממשפחה דתית ואצל דתיים בנות לא הלכו לצבא. מאוד אהבתי את שיעורי התורה בבית הספר, בין השאר למדנו פירוש רש"י. אחד החלומות שלי היה להיות מורה, אבל להורים שלי לא הייתה אפשרות לשלוח אותי לסמינר למורים ועד היום אני מצטערת שלא הגשמתי את החלום הזה.

זכרונות ילדות

בילדותי היום הכי חשוב בשנה היה יום העצמאות. זה היה יום מאוד חגיגי בבית שלנו. היינו עושים בערב יום העצמאות ארוחה חגיגית, אימא שלי הייתה מדליקה נרות כמו ביום שישי. דבר נוסף שהיה חלק מהילדות שלי היה המדור לחיפוש קרובים ברדיו, כל יום היינו צריכים להיות בשקט בבית כי אימא שלי האזינה לרדיו בתקווה למצוא קרובי משפחה שנשארו בחיים אחרי השואה. לצערי, לא מצאנו.

סבתא שלי גרה בתחנה מרכזית ואני גרתי בצפון תל אביב. ביקרתי אותה לעיתים קרובות. כשביקרתי אותה, היא הייתה מלווה אותי לאוטובוס חזרה הביתה ובדרך היו המון חנויות של שמלות כלה והיינו נעמדות ליד כל חלון ראווה. בחרתי עם סבתא שלי את השמלה שאיתה ארצה להתחתן. הייתי בתנועת נוער בני עקיבא. הייתה לנו פעולה באמצע השבוע ברחוב אחד העם בתל אביב. זה היה הצריף של התנועה. בשבתות היינו נפגשים בבית ספר ביל"ו בתל אביב. המפגש היה מתחיל במפקד ואחר כך היינו רוקדים במעגלים. פעם בשנה היה יום התנועה: היינו עושים מצעד לפידים ברחובות תל אביב ואחרי המצעד הכרנו את המדריכים שלנו לשנה הבאה. גם אני הדרכתי, שלוש שנים, את ילדי כיתה ג' עד כיתה ה'. החניכים שהיו בכיתה ח' קיבלו את שם הגרעין שלהם שליווה אותם גם בשירות הלאומי, שם הגרעין שלי הוא שעלבים, ובהמשך הוקם קיבוץ בשם זה. את ההכשרה להתאמת הקיבוץ קיבלנו בקיבוץ סעד. זו הייתה עוד חוויה בתנועה וזה היה בפורים. קראו לזה "מחתרות": כל קבוצה הייתה בוחרת לעצמה שם סודי, היינו מתגנבים בלילות לתלות את הפלקטים ובפורים היינו מגלים את השמות.

את סבא הכרתי במסיבה דרך חברה: חברה טובה שלי הצליחה להגיע לסמינר בתל אביב וללמוד הוראה. הייתי איתה בקשר מאוד חזק, היא הייתה חברה מהגן. היא סיפרה לי שהכיתה שלה מוזמנת לבסיס חיל האוויר למסיבה של חיילים, שם הכרתי את סבא רפי ואיתו התחתנתי.

כשהייתי בת 18 הלכתי ללמוד בבית ספר למדידות בחולון וסיימתי כטכנאית מדידות. התחלתי לעבוד במקצוע. התחתנתי ונולדו שני בניי: עופר וגיא. אבא של עופר וגיא עבד בעיר הנפט באבו רודס (עיירה במצרים). באותה תקופה המשרד שעבדתי בו השתתף במכרז למדידת וסימון כבישים במרכז חוף השנהב באפריקה. נסעתי עם צוות המכרז לחוף השנהב לאזור מאוד פרימיטיבי. גרתי שם בבקתת בוץ וחציר ושם הייתי משרטטת את תוואי הכבישים שחיברו בין הצפון לדרום.

תמונה של אבא שלי בתקופת המלחמה אחרי שקמה מדינת ישראל. ביום העצמאות הראשון הוא הגיע לחופשה וטייל איתנו בתל אביב ושם הצטלם. למחרת הוא חזר לצבא ולא חזר הביתה תקופה ארוכה. מאד התגעגתי אליו. מאז אני שומרת את התמונה הזאת.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית התקיימה בבית הספר חוב"ב בבני ציון, תשפ"ג 2023, בהנחיית המורה המובילה ניבה שניאור.