מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים ונולדתי בשנת 1946 בבית החולים הדסה בתל אביב.

הורי רבקה ומוניה שאודר שרדו את שואת יהודי פולין. הם נישאו בגטו "קולומיה". הורי היו אנשים אמידים שכל רכושם נגזל מהם. בטיול שורשים שעשינו במקום ראינו במוזיאון המקומי פרסום של עסקיו של אבי.

כאשר החליטו הוריי להתחתן הם חיו בגטו מאחר וכל רכושם נלקח מהם, קרע  רב הגטו דף נייר כלשהו, ובכתב ידו, מתוך זיכרונו כתב את הכתובה כדין, כולל 2 עדים כנהוג. כתובה זו שמורה בביתנו עד היום.

בהגיעם לארץ הם ילדו אותי  בת יחידה כאידאולוגיה. בארץ המשפחה התאחדה. רוב הדודים והדודות ברחו מגרמניה לפני השואה.

החיים בארץ היו קשים אבל העיסוק בהם הווה מרפא לזוועות שעברו. שנים רבות  זיהיתי בעיניהם ובקומתם  את עלבונם  וסבלם מהם לא נרפא עד יומם האחרון.

הילדות שלי עברה בקצה בעיר תל אביב, בחולות- שכונת יד אליהו. בחולות הסתובבו תנים שהיללות שלהם נשמעו למרחוק. שכונת יד אליהו נבנתה בחולות בתוך פרדסים סבוכים. השכונה הינה פרבר של העיר תל אביב. בשכונה התגוררו פליטים רבים מכל העדות והזרמים. אוטובוס עבר פעמיים ביום, בוקר וערב. כאשר אמי, הגיעה ממקום עבודתה, אבי עמד על  המרפסת הרחק  מהכביש קרא בשמה ברצף, ולפי הד קולו ידעה סבתא רבקה לפלס את דרכה בין הפרדסים והחולות ולהגיע הביתה.

את הצעצועים בנינו בעצמנו, בנינו עגלות מקרשים, בובות מסמרטוטים, חמש אבנים- מאבנים, למשחקים קראו חתול וכלב. כשהייתי בת שש נפטר הנשיא הראשון חיים וייצמן. זו הפעם   הראשונה שראיתי את אבי בוכה כיוון שראה בפרופסור חיים ויצמן אבא שני (היות ואיבד את משפחתו כולל אביו בשואה).

שנות ילדותי עברו בשכונה עם זיכרונות טובים מהאווירה ומהילדים, וההרגשה של ביחד. חבריי מאותם ימים מלווים אותי עד היום.

בגרתי, נישאתי לאבי, סבא של נכדינו, אנו מקיימים חיים יפים במחשבה תמיד על ילדינו  ונכדינו למען ייטב להם.

על הדרך עומד עץ- צילה דגן

הזוית האישית

חוויתי את הקשר החזק הנוצר ביני ובין סבתי וסבי במהלך השהות שלנו יחד, במפגשי הקשר הרב דורי.