מאגר סיפורי מורשת

שמי מלכה שדה, נולדתי ב 23.2.1952 בישראל בעיר רחובות.

לאמא שלי קראו עמליה, היא נולדה במצרים, אבי נולד בטורקיה אך הוא ממוצא איטלקי ויווני – הוא נולד ב 1918 בדרך מיוון למצרים (יתכן שבשל בריחתם) וכשהיה בן שלוש הם הגיעו למצרים.

שם המשפחה של אבא שלי, שהיה גם שם משפחתי עד לחתונתי, היה דה בונו. הוריי נפגשו במצרים והתחתנו, ושם גם נולדו שני אחיי הגדולים – יוסי וסזי.

משפחתי עלתה לארץ בשנת 1948 (השנה בה קמה מדינת ישראל) בטיסה. כבר משדה התעופה לקחו את אבא שלי לראיון לחיל האוויר , זאת מכיוון שהוא שירת בחיל האוויר הבריטי במצרים (שם הוא פגש את עזר וויצמן שהיה אז מפקד בחיל האוויר), והוא החל לעבוד בחיל האוויר של צה"ל בבסיס תל נוף.

העבודה בחיל האוויר הקנתה להוריי בית קטן בחבצלת – שכונה ברחובות, שם גם אני נולדתי.

חבצלת הייתה שכונה קטנה, עם גן אחד ובית ספר קטן, הייתה לי ילדות נהדרת. היינו מבלים הרבה בחצרות של הבתים וברחוב, אהבנו לשחק תופסת, מחבואים, בכדור, -1-2-3 דג מלוח, היינו קוטפים הרבה פירות מהחצרות ואוכלים. הייתי עוזרת בהשקיית העצים בגינה ונהנית אחר כך מאכילת הפירות.

בגן גם מאוד אהבתי לאכול לחם שחור מרוח במרגרינה ולפעמים גם בריבה.

ב 1956 בהיותי בת ארבע פרצה מלחמת סיני. אני זוכרת שהיינו צריכים לחפור בחצרות "שוחות" מתפתלות, אבי לא היה בבית, וכשהיו אזעקות אמא הייתה מכינה שקיות אוכל, והאחים שלי לקחו אותי לשוחות להתחבא, אלו היו המקלטים שלנו, סוג של תעלה שהיינו קופצים אליה. אנחנו ראינו בזה חוויה נחמדה – משחק בו קופצים לתעלה וגם מקבלים שקית אוכל.

אמא שלי הייתה עקרת בית, בשלב מאוחר יותר היא התחילה לטפל בילדים בגן.

מאוד אהבתי את בית הספר, אני זוכרת שכמישהו היה מפריע, הוא היה נשלח ברגל הביתה, לפעמים היינו מפריעים בכוונה כדי ללכת ביחד הביתה. לעיתים היינו עוברים במכולת של השכונה, וקונים ארטיק בדרך הביתה. בתקופה זו הייתה רק מחנכת אחת שלימדה אותנו את כל המקצועות.

פעם בשנה, החל בגיל תיכון, היינו נוסעים לאחד היישובים לכמה ימים, על מנת לעזור בקיבוץ בעבודה במטעים. היינו קמים מוקדם לקטיף עד הצהריים, ואחר כך מבלים עד הערב. וכמובן שכל הבנות התאהבו במדריך המקומי.

לפני מלחמת ששת הימים התנדבנו בבית חולים קפלן, שהיה ממש בסמוך לשכונה, נתבקשנו להדביק סלוטייפ על החלונות על מנת למנוע שבירת זכוכיות בעת הפצצות. אחרי המלחמה נסענו גם לכמה ימים של התנדבות לעזור בקיבוץ מרום גולן.

הייתי בתנועת הנוער של "הנוער העובד והלומד", פעם בשבוע הייתה פעולה קבועה ומידי פעם פעילויות נוספות כמו א"ש לילה בפרדסים. בתנועה הכרתי את עפר שדה שלימים יהיה בעלי, הוא היה מגיע על מנת לבקר חברים שלו שהיו בתנועה. היינו חברים טובים כמה חודשים ונפרדנו כששנינו התגייסנו.

התגייסתי לחיל האוויר, ושירתי בגף תכנון של החייל בקריה בתל אביב, זאת לאחר שלמדתי כשנה במכינה של הנדסאית אווירונאוטיקה. בהמשך חתמתי קבע ועברתי לשרת בבסיס תל נוף – הבסיס בו שירת אבי.

אחרי הצבא, פגשתי באחד הימים שוב את עופר שהגיע לביקור בשכונה, ומאז נהיינו חברים.

לאחר שחרורי משירות הקבע בצבא, עבדתי במפעל ברחובות שנקרא "אל אופ" במחלקת אוויר, שם פיתחו מערכות עזר וציוד למטוסים, בעצם המשכתי את התפקיד שעשיתי בצבא. העבודה הייתה מעניינת מאוד, עבדתי שם הרבה שנים ונהנתי מהעבודה. בהמשך הייתי שרטטת אווירונאוטית באותו המפעל, היינו מתכננים בעיקר מוצרים לטייסים, פיתחנו קסדה, שאת הדגם שלה היינו צריכים לשרטט לפני עידן המחשבים, ועזרנו  גם לשרטט תא טייס שהיה צריך חידוש.

הזווית האישית

מלכה: זאת הייתה חוויה כיפית ומרגשת במיוחד, לעשות את זה עם סבתא ונכד, התרגשתי לספר לנכדי את סיפור החיים שלי.

מעיין: היה לי מעניין לשמוע את הסיפורים של סבתי, הכי נהנתי לשמוע על תקופת המעבר של משפחתה לישראל והילדות שלה בארץ.